סוכה כ"ט–ל"ה – הכנה לבגרות
🎓 דף לימוד וחזרה לקראת הבגרות במסכת סוכה, מ"משל למה הדבר דומה" (כט ע"א) ועד "מיכתת שיעוריה" (לה ע"א), ומבחן תרגול בסגנון בגרות עם מחוון.
🔤 לפני הלימוד: תרגול כתב רש״י · ארמית לגמרא (המונחים המסומנים 🎯 מופיעים בדפי סוכה של הבגרות)
📚 כל החומר לבגרות תשפ"ז במסכת סוכה (שאלון 6281), לפי הסדר: ב ע"א – ג ע"ב → כה ע"א – כט ע"א → כט ע"א – לה ע"א (הדף הזה) → לו ע"ב – לט ע"א → מא ע"א – מב ע"ב
🧭 על הדף הזה
הדף עובר לפי סדר הגמרא על החלק הזה של החומר לבחינה: סוף פרק ב (מ"משל למה הדבר דומה") ופרק ג עד המילים "מיכתת שיעוריה" בדף לה ע"א. לכל סוגיה: הקדמה קצרה, השורות המרכזיות מן הגמרא (ובשתי סוגיות העיון גם רש"י ותוספות), מילים קשות וסיכום קצר. הסוגיות מחולקות לפי הדפים. בסוף: מבחן תרגול עם מחוון מלא.
⭐ סוגיות בעיון: בדפים האלה נמצאות סוגיות בעיון 3 (לולב יבש והידור מצווה (כט ע"ב)) ו-4 (מצווה הבאה בעבירה (ל ע"א)) מתוך שש הסוגיות ברשימה של משרד החינוך. לפי מסמך הדגשים של המפמ"ר לשאלון 6281 (תשפ"ז), בחלק הראשון של הבחינה 6 שאלות על כה ע"א – לה ע"א, ו-4 מכלל השאלות על הנושאים בעיון. רשימת הסוגיות הרשמית (משרד החינוך, PDF).
חשוב לדעת: נוסח הגמרא, רש"י ותוספות הועתק מספריא (הגמרא: מהדורת William Davidson המנוקדת) ונבדק מול הטקסט שם בעת הבנייה. ההקדמות, ההסברים והסיכומים הם בניסוח שלנו, ופירושי רש"י ותוספות מסומנים בשמם. הדף נוצר בבינה מלאכותית; נשמח לתיקונים.
📖 דף כ"ט
- סוף פרק ב: "משל למה הדבר דומה" וליקוי המאורות (כט ע"א – כט ע"ב)
- משנה: לולב הגזול והיבש; "הדר בעינן וליכא" (כט ע"ב) ⭐ סוגיה בעיון 3
📖 דף ל'
- מצוה הבאה בעבירה: רבי יוחנן ושמואל (כט ע"ב – ל ע"א) ⭐ סוגיה בעיון 4
- ספק גזל בהדסים: "קרקע אינה נגזלת" (ל ע"א – לא ע"א)
📖 דף ל"א
- סוכה גזולה (לא ע"א)
- לולב יבש: מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה (לא ע"א – לא ע"ב) ⭐ סוגיה בעיון 3
- לולב של אשרה ושל עיר הנדחת: "כתותי מיכתת שיעוריה" (לא ע"ב)
📖 דף ל"א – ל"ב
- נקטם ראשו, נסדק, נפרצו ונפרדו עליו (לא ע"ב – לב ע"א)
📖 דף ל"ב
- רבי יהודה: "יאגדנו מלמעלה" ו"כפות תמרים" (לב ע"א)
- ציני הר הברזל ושיעור הלולב (לב ע"א – לב ע"ב)
📖 דף ל"ב – ל"ג
- הדס: "ענף עץ עבות" (לב ע"ב – לג ע"א)
📖 דף ל"ג
- "יש דיחוי אצל מצוות?", ענביו מרובין ו"אין ממעטין ביום טוב" (לג ע"א – לג ע"ב)
📖 דף ל"ג – ל"ד
- ערבה: "ערבי נחל" וצפצפה (לג ע"ב – לד ע"ב)
📖 דף ל"ד
📖 דף ל"ד – ל"ה
- אתרוג הגזול: "פרי עץ הדר" (לד ע"ב – לה ע"א)
📖 דף כ"ט
📜 1. סוף פרק ב: "משל למה הדבר דומה" וליקוי המאורות (כט ע"א – כט ע"ב)
המשנה בסוף הפרק (כח ע"ב) אמרה שמי שיורדים עליו גשמים בסוכה דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ורבו שפך לו קיתון על פניו. הגמרא שואלת מי שפך על מי, ומביאה ברייתא: הרב שפך על העבד. מכאן הגמרא ממשיכה לסימנים רעים נוספים: ליקוי חמה וליקוי לבנה, למי הם סימן רע, ועל אילו חטאים הם באים. הנושא ברשימת הסוגיות של משרד החינוך: "מכות טבע כפורעניות על חטאים".
גמרא, כט ע"א: מי שפך למי?
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי שָׁפַךְ לְמִי? תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא: שָׁפַךְ לוֹ רַבּוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו, וְאָמַר לוֹ: אִי אֶפְשִׁי בְּשִׁמּוּשֶׁךָ.
ברייתא, כט ע"א: ליקוי חמה
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה — סִימָן רַע לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָּה לַעֲבָדָיו וְהִנִּיחַ פָּנָס לִפְנֵיהֶם, כָּעַס עֲלֵיהֶם וְאָמַר לְעַבְדּוֹ: טוֹל פָּנָס מִפְּנֵיהֶם וְהוֹשִׁיבֵם בַּחוֹשֶׁךְ.
ברייתא, כט ע"א: חמה לגויים, לבנה לישראל
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה — סִימָן רַע לַגּוֹיִם. לְבָנָה לוֹקָה — סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה, וְגוֹיִם לַחַמָּה.
ברייתא, כט ע"א: כשישראל עושים רצונו של מקום
וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין מִתְיָרְאִין מִכׇּל אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה״ — גּוֹיִם יֵחַתּוּ, וְאֵין יִשְׂרָאֵל יֵחַתּוּ.
גמרא, כט ע"ב: גסות הרוח
וְגַסּוּת הָרוּחַ — כְּנֶגֶד כּוּלָּן. אֲבָל בַּעֲנָוִים כְּתִיב: ״וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם״.
מילים קשות: קִיתוֹן = כד של מים; אִי אֶפְשִׁי בְּשִׁמּוּשֶׁךָ = אינני רוצה שתשמש אותי; לוֹקָה = (על השמש והירח) מחשיך, יש בו ליקוי; פָּנָס = מנורה; מְלוּמָּדִין בְּמַכּוֹתֵיהֶן = רגילים במכות; לְטִמְיוֹן = לאבדון. רש"י: "שנטממין וכלים מאליהם".
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- ירידת גשמים בסוכה היא סימן שהקב"ה אינו רוצה בשירות שלנו: הרב שפך את הקיתון על העבד.
- ליקוי חמה הוא סימן רע לגויים, וליקוי לבנה סימן רע לישראל, כי ישראל מונים ללבנה.
- כשישראל עושים רצונו של מקום, אין להם לפחד מן הסימנים האלה.
- בסוף הפרק: על גסות הרוח נאמר "כנגד כולן", ועל הענווים נאמר "וענוים יירשו ארץ".
📜 2. משנה: לולב הגזול והיבש; "הדר בעינן וליכא" (כט ע"ב) ⭐ סוגיה בעיון 3
⭐ סוגיה בעיון 3 ברשימת משרד החינוך: לולב יבש והידור מצווה (כט ע"ב). כדאי ללמוד אותה לעומק, עם רש"י ותוספות.
פרק שלישי פותח ברשימת פסולים בלולב. הגמרא מדייקת שהמשנה פוסלת בלי חילוק: גם ביום טוב הראשון (שבו נטילת הלולב היא מן התורה בכל מקום) וגם ביום השני ואילך (שבו היא מדרבנן מחוץ למקדש). ביבש זה מובן: צריך "הדר" ואין. בגזול ביום הראשון זה מובן: "לכם" – משלכם. אבל למה גזול פסול ביום השני? על זה עונה רבי יוחנן בסוגיה הבאה. כאן נמצאת סוגיה בעיון 3 ברשימת משרד החינוך: לולב יבש והידור מצווה. רש"י ותוספות נחלקו מה המקור לפסול היבש.
משנה, כט ע"ב
לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁירָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו — פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו — כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַאַגְדֶנּוּ מִלְמַעְלָה. צִינֵי הַר הַבַּרְזֶל — כְּשֵׁירוֹת. לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ — כָּשֵׁר.
גמרא, כט ע"ב
גְּמָ׳ קָא פָסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וְלָא שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי.
גמרא, כט ע"ב: יבש וגזול
בִּשְׁלָמָא יָבֵשׁ — ״הָדָר״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. אֶלָּא גָּזוּל, בִּשְׁלָמָא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: ״לָכֶם״ — מִשֶּׁלָּכֶם. אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אַמַּאי לָא?
רש"י, כט ע"ב, ד"ה יבש
יבש - דבעינן מצוה מהודרת דכתיב (שמות טו) ואנוהו:
רש"י, כט ע"ב, ד"ה בשלמא יבש
בשלמא יבש - פסול בדרבנן נמי כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש בעינן הדור מצוה:
תוספות, כט ע"ב, ד"ה לולב יבש פסול
לולב יבש פסול. ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי
מילים קשות: קָא פָסֵיק וְתָנֵי = המשנה שונה את הדין סתם, בלי לחלק; הָדָר = יפה, מהודר; וְאַנְוֵהוּ = מן הפסוק "זה אלי ואנוהו": להתנאות לפני ה' במצוות; זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ = נטילת לולב כל שבעה מחוץ למקדש היא תקנת חכמים לזכר המקדש; הַקּוּנְטְרֵס = כך תוספות קוראים לפירוש רש"י; אִיתְקַשׁ = הוקש, הושווה (היקש).
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- משנה: לולב גזול ויבש פסול, וכך גם של אשרה ושל עיר הנדחת, נקטם ראשו ונפרצו עליו.
- הגמרא: הפסול הוא גם ביום הראשון וגם ביום השני.
- יבש פסול כי "הדר בעינן". גזול ביום הראשון פסול כי "לכם" – משלכם.
- סוגיה בעיון 3: לפי רש"י היבש פסול משום "ואנוהו" (מצווה מהודרת), וביום השני משום שהמצווה היא זכר למקדש. לפי תוספות הפסול הוא מן ההיקש של לולב לאתרוג, שכתוב בו "הדר" (כמו שאומר רבא בדף לא ע"א), כי "ואנוהו" הוא רק לכתחילה ואינו פוסל.
באתר יש גם יחידת לימוד מלאה על הסוגיה הזו לכיתה, עם דפי עבודה: לולב הגזול (כט ע"ב – ל ע"א).
המקור בספריא: סוכה 29b
📖 דף ל'
📜 3. מצוה הבאה בעבירה: רבי יוחנן ושמואל (כט ע"ב – ל ע"א) ⭐ סוגיה בעיון 4
⭐ סוגיה בעיון 4 ברשימת משרד החינוך: מצווה הבאה בעבירה (ל ע"א). כדאי ללמוד אותה לעומק, עם רש"י ותוספות.
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי מסביר למה לולב גזול פסול גם ביום השני: זו מצוה הבאה בעבירה. המקור הוא פסוק בנביא מלאכי, "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה", והגמרא מוכיחה שהפסול נובע מן העבירה ולא רק מכך שהלולב אינו שלו. אחר כך מובא משל המלך שמשלם מכס. שמואל (בדברי רבי יצחק בר נחמני) חולק: ביום השני יוצאים גם בגזול. רב נחמן בר יצחק מקשה עליו מן המשנה, והגמרא מתרצת. זו סוגיה בעיון 4 ברשימת משרד החינוך.
גמרא, כט ע"ב – ל ע"א: רבי יוחנן
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה״. גָּזוּל דּוּמְיָא דְּפִסֵּחַ, מָה פִּסֵּחַ לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא — אַף גָּזוּל לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, לָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְלָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ.
גמרא, ל ע"א: לפני יאוש ולאחר יאוש
בִּשְׁלָמָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ — ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלָאו דִּידֵיהּ הוּא. אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ — הָא קַנְיֵיהּ בְּיֵאוּשׁ! אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה.
גמרא, ל ע"א: משל המכס
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אֲנִי ה׳ אוֹהֵב מִשְׁפָּט שׂוֹנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה״ — מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס, אָמַר לַעֲבָדָיו: תְּנוּ מֶכֶס לַמּוֹכְסִים. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כׇּל הַמֶּכֶס כּוּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא? אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ כׇּל עוֹבְרֵי דְּרָכִים וְלֹא יַבְרִיחוּ עַצְמָן מִן הַמֶּכֶס. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: ״אֲנִי ה׳ שׂוֹנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה״, מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ בָּנַי וְיַבְרִיחוּ עַצְמָן מִן הַגָּזֵל.
גמרא, ל ע"א: רבי אמי
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: יָבֵשׁ פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָדָר, גָּזוּל פָּסוּל מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה.
גמרא, ל ע"א: שמואל
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, מִתּוֹךְ שֶׁיּוֹצֵא בְּשָׁאוּל — יוֹצֵא נָמֵי בְּגָזוּל.
גמרא, ל ע"א: הקושיה והתירוץ
מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל, הָא שָׁאוּל — כָּשֵׁר. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, הָא כְּתִיב: ״לָכֶם״ — מִשֶּׁלָּכֶם, וְהַאי לָאו דִּידֵיהּ הוּא. אֶלָּא לָאו, בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְקָתָנֵי גָּזוּל — פָּסוּל! (רָבָא אָמַר:) לְעוֹלָם בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וְלָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא שָׁאוּל דְּלָאו דִּידֵיהּ הוּא, אֲבָל גָּזוּל, אֵימָא: סְתַם גְּזֵילָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הוּא, וּכְדִידֵיהּ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
רש"י, ל ע"א, ד"ה מה פסח אין לו תקנה
מה פסח אין לו תקנה - לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית הוא:
תוספות, ל ע"א, ד"ה משום דהוה ליה
משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית
תוספות, ל ע"א, ד"ה מתוך
מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה:
מילים קשות: מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה = מצווה שעושים אותה בעזרת עבירה, למשל בלולב גזול; פִּסֵּחַ = בהמה צולעת, בעלת מום; לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא = אין לו תיקון; יֵאוּשׁ = הבעלים התייאשו מלקבל את החפץ בחזרה; מוֹכְסִים = גובי המכס; מִתּוֹךְ שֶׁיּוֹצֵא בְּשָׁאוּל = כיוון שביום השני יוצאים גם בלולב שאול (אין שם "לכם"); לָא מִיבַּעְיָא = אין צורך לומר.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רבי יוחנן: גזול פסול גם ביום השני, משום מצוה הבאה בעבירה.
- המקור: "והבאתם גזול ואת הפסח". כמו שלפיסח אין תיקון, כך לגזול אין תיקון, גם אחרי יאוש.
- לפני יאוש הלולב אינו שלו ("מכם"). אחרי יאוש הוא קנה אותו, ובכל זאת פסול: לכן הטעם הוא מצוה הבאה בעבירה.
- שמואל: הפסול רק ביום הראשון. ביום השני, כיוון שיוצאים בשאול, יוצאים גם בגזול.
- תירוץ הגמרא למשנה: היא מדברת ביום הראשון, ו"לא מיבעיא" שאול, אלא אפילו גזול, שאפשר היה לחשוב שהוא כשלו בגלל יאוש.
- לפי תוספות: לרבי יוחנן הדין הוא מן התורה ובכל המצוות; לשמואל, במצווה דרבנן לא חששו למצוה הבאה בעבירה.
באתר יש גם יחידת לימוד מלאה על הסוגיה הזו לכיתה, עם דפי עבודה: לולב הגזול (כט ע"ב – ל ע"א).
📜 4. ספק גזל בהדסים: "קרקע אינה נגזלת" (ל ע"א – לא ע"א)
רב הונא מורה לסוחרים שקונים הדסים מגויים: אל תקטפו אתם, אלא הגויים יקטפו ויתנו לכם. הטעם: ייתכן שהגויים לקחו בכוח את הקרקע מיהודי, וקרקע אינה נגזלת, כלומר היא נשארת של בעליה. כשהגוי קוצץ את ההדס הוא הגזלן, הבעלים מתייאשים, וכשההדס עובר לקונה יש שינוי רשות. הגמרא דנה בדרכים נוספות שבהן היה אפשר לקנות את ההדס: שינוי מעשה ושינוי השם.
גמרא, ל ע"א – ל ע"ב: רב הונא
אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא לְהָנְהוּ אֲוַונְכָּרֵי: כִּי זָבְנִיתוּ אָסָא מִגּוֹיִם — לָא תִּגְזְזוּ אַתּוּן, אֶלָּא לִגְזְזוּהּ אִינְהוּ וְיָהֲבוּ לְכוּ. מַאי טַעְמָא — סְתָם גּוֹיִם גַּזְלָנֵי אַרְעָתָא נִינְהוּ וְקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת. הִלְכָּךְ לִגְזְזוּהּ אִינְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלִיהְווֹ יֵאוּשׁ בְּעָלִים בִּידַיְיהוּ דִּידְהוּ וְשִׁינּוּי הָרְשׁוּת בִּידַיְיכוּ.
גמרא, ל ע"ב: "סוף סוף"
סוֹף סוֹף כִּי גָזְזוּ אֲוַונְכָּרֵי, לֶיהֱוֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים בִּידַיְיהוּ וְשִׁינּוּי הָרְשׁוּת בִּידַן! לָא צְרִיכָא, בְּהוֹשַׁעְנָא דַּאֲוַונְכָּרֵי גּוּפַיְיהוּ.
גמרא, ל ע"ב: שינוי מעשה
וְלִיקְנְיוּהּ בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה! קָא סָבַר לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, שִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ הוּא, וְשִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ — לָא שְׁמֵיהּ שִׁינּוּי.
גמרא, ל ע"ב – לא ע"א: שינוי השם
וְלִיקְנְיוּהּ בְּשִׁינּוּי הַשֵּׁם, דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה לֵיהּ אַסָּא וְהַשְׁתָּא הוֹשַׁעְנָא! מֵעִיקָּרָא, נָמֵי לְאַסָּא ״הוֹשַׁעְנָא״ קָרוּ לֵיהּ.
רש"י, ל ע"ב, ד"ה וליקנייה בשינוי מעשה
ליקניוה בשינוי מעשה - שאגד שלשת המינין יחד דשינוי מעשה נמי קני:
מילים קשות: אֲוַונְכָּרֵי = סוחרים. רש"י: "תגרי כל דבר"; אָסָא = הדס; לָא תִּגְזְזוּ = אל תקצצו; קַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת = גזלן אינו קונה קרקע, והיא נשארת של בעליה; שִׁינּוּי הָרְשׁוּת = החפץ עבר מיד הגזלן לאדם אחר; הוֹשַׁעְנָא = כך נקראו המינים שנוטלים עם הלולב; שִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ = שינוי שאפשר להחזיר למצב הקודם, כמו התרת האגד.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רב הונא: הגויים יקצצו את ההדס, ולא הסוחרים.
- הסיבה: קרקע אינה נגזלת. ההדס המחובר שייך לבעלים היהודי, והגוי שקוצץ אותו הוא הגזלן.
- כך יש יאוש בעלים כשההדס ביד הגוי, ושינוי רשות כשהוא עובר לקונה.
- אגד אינו שינוי מעשה: לולב אינו צריך אגד, וגם אם צריך, זה שינוי החוזר לברייתו.
- אין שינוי השם: גם מתחילה קראו להדס "הושענא".
📖 דף ל"א
📜 5. סוכה גזולה (לא ע"א)
ברייתא: סוכה גזולה, ומי שמסכך ברשות הרבים: רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירים. רב נחמן מסביר שהמחלוקת היא כשאדם תקף את חברו והוציא אותו מסוכתו, והיא תלויה בשאלה אם יוצאים בסוכה של חבר ואם קרקע נגזלת. אבל מי שגזל עצים וסיכך בהם, לכל הדעות משלם רק את דמי העצים. אחר כך: מעשה בזקנה שבאה לרב נחמן, ודין קורה גזולה בסוכה.
ברייתא, לא ע"א
תָּנוּ רַבָּנַן: סוּכָּה גְּזוּלָה, וְהַמְסַכֵּךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.
גמרא, לא ע"א: רב נחמן
אָמַר רַב נַחְמָן: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁתּוֹקֵף אֶת חֲבֵירוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִסּוּכָּתוֹ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אִי קַרְקַע נִגְזֶלֶת — סוּכָּה גְּזוּלָה הִיא. וְאִי נָמֵי קַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת — סוּכָּה שְׁאוּלָה הִיא. וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאָמְרִי: אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת, וְסוּכָּה שְׁאוּלָה הִיא.
גמרא, לא ע"א: גזל עצים
אֲבָל גָּזַל עֵצִים וְסִיכֵּךְ בָּהֶן — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים.
גמרא, לא ע"א: מעשה בזקנה
הָהִיא סָבְתָּא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרָה לֵיהּ: רֵישׁ גָּלוּתָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא בְּסוּכָּה גְּזוּלָה הֲווֹ יָתְבִי. צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ רַב נַחְמָן. אֲמַרָה לֵיהּ: אִיתְּתָא דַּהֲוָה לֵיהּ לַאֲבוּהָא תְּלָת מְאָה וְתַמְנֵי סְרֵי עַבְדֵי צָוְוחָא קַמַּיְיכוּ וְלָא אַשְׁגְּחִיתוּ בַּהּ?! אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פָּעִיתָא הִיא דָּא, וְאֵין לָהּ אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים בִּלְבַד.
גמרא, לא ע"א: קורה גזולה
אָמַר רָבִינָא: הַאי כְּשׁוּרָא דִמְטַלַּלְתָּא דִּגְזוּלָה, עָבְדִי לַיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, מִשּׁוּם תַּקָּנַת מָרִישׁ. הָנֵי מִילֵּי בְּגוֹ שִׁבְעָה, אֲבָל לְבָתַר שִׁבְעָה — הָדַר בְּעֵינֵיהּ. וְאִי חִבְּרוֹ בְּטִינָא, וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שִׁבְעָה נָמֵי יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי.
רש"י, לא ע"א, ד"ה מפני תקנת מריש
מפני תקנת מריש - ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתיר סוכתו דמצוה משוי ליה כל שבעה כבנין קבע:
מילים קשות: תּוֹקֵף = לוקח בכוח; סוּכָּה שְׁאוּלָה = סוכה של אחר שיושבים בה ברשותו; סָבְתָּא = אישה זקנה; פָּעִיתָא = צעקנית. רש"י: "קולנית היא זו"; כְּשׁוּרָא = קורה; תַּקָּנַת מָרִישׁ = תקנת חכמים שמי שגזל קורה ובנה בה משלם את דמיה ואינו הורס את הבניין, כדי להקל על השבים בתשובה; טִינָא = טיט.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רבי אליעזר פוסל סוכה גזולה, וחכמים מכשירים.
- רב נחמן: המחלוקת היא כשאדם תקף את חברו והוציא אותו מסוכתו. לרבי אליעזר אין יוצאים בסוכה של חבר; לחכמים יוצאים, וקרקע אינה נגזלת, ולכן היא כסוכה שאולה.
- גזל עצים וסיכך בהם: לכל הדעות אין לנגזל אלא דמי העצים.
- הזקנה שצעקה: רב נחמן אמר שמגיעים לה רק דמי העצים.
- רבינא: קורה גזולה בסוכה – תקנת מריש בתוך שבעה ימים. אחרי החג מחזיר את הקורה עצמה, ואם חיבר אותה בטיט משלם דמים גם אחרי החג.
המקור בספריא: סוכה 31a
📜 6. לולב יבש: מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה (לא ע"א – לא ע"ב) ⭐ סוגיה בעיון 3
⭐ סוגיה בעיון 3 ברשימת משרד החינוך: לולב יבש והידור מצווה (כט ע"ב). כדאי ללמוד אותה לעומק, עם רש"י ותוספות.
ההמשך הישיר של סוגיה בעיון 3. ברייתא: יבש פסול, ורבי יהודה מכשיר. רבא מסביר שהמחלוקת היא רק בלולב: חכמים מקישים לולב לאתרוג, שצריך "הדר", ורבי יהודה אינו מקיש. באתרוג כולם מסכימים שצריך הדר. הגמרא מקשה על רבא מכמה מקורות, ובסוף רבא נדחה ("תיובתא"): רבי יהודה מכשיר גם אתרוג ישן. אם כך, מה פירוש "הדר" לרבי יהודה? הוא סימן לזהות את האתרוג: פרי שדר באילנו משנה לשנה.
גמרא, לא ע"א: רבא
תָּנָא: יָבֵשׁ — פָּסוּל, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. אָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת בְּלוּלָב, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מַקְּשִׁינַן לוּלָב לְאֶתְרוֹג, מָה אֶתְרוֹג בָּעֵי ״הָדָר״ — אַף לוּלָב בָּעֵי ״הָדָר״. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא מַקְּשִׁינַן לוּלָב לְאֶתְרוֹג. אֲבָל בְּאֶתְרוֹג — דִּבְרֵי הַכֹּל הָדָר בָּעֵינַן.
ברייתא, לא ע"א – לא ע"ב: בני כרכין
אַרְבַּעַת מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב, כְּשֵׁם שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן כָּךְ אֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. לֹא מָצָא אֶתְרוֹג — לֹא יָבִיא לֹא פָּרִישׁ וְלֹא רִמּוֹן וְלֹא דָּבָר אַחֵר. כְּמוּשִׁין — כְּשֵׁרִין, יְבֵשִׁין — פְּסוּלִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף יְבֵשִׁין. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי כְרַכִּין, שֶׁהָיוּ מוֹרִישִׁין אֶת לוּלְבֵיהֶן לִבְנֵי בְנֵיהֶן! אָמְרוּ (לָהֶם): מִשָּׁם רְאָיָה? אֵין שְׁעַת הַדְּחָק רְאָיָה.
גמרא, לא ע"ב: אתרוג הישן
תָּא שְׁמַע: אֶתְרוֹג הַיָּשָׁן — פָּסוּל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא.
גמרא, לא ע"ב: "הדר" לרבי יהודה
וְאֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, הָא כְּתִיב ״הָדָר״? הַהוּא הַדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.
רש"י, לא ע"ב, ד"ה הדר באילנו משנה לשנה
הדר באילנו משנה לשנה - מהכא שמעינן דאתרוג אמר קרא שאין פרי אחר עושה כן:
מילים קשות: מַקְּשִׁינַן = מקישים, משווים דין של אחד לשני; כְּמוּשִׁין = נבולים, שהתחילו להתייבש; בְּנֵי כְרַכִּין = בני הכרכים. רש"י: מקום שאין דקלים מצויים בו; אֵין שְׁעַת הַדְּחָק רְאָיָה = מה שעשו בשעת דחק אינו ראיה להלכה רגילה; תְּיוּבְתָּא = הפרכה: הדעה נדחתה; הַדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה = פרי שנשאר על העץ משנה לשנה.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רבא: לחכמים לולב יבש פסול, כי מקישים לולב לאתרוג שכתוב בו "הדר". לרבי יהודה לא מקישים.
- באתרוג, לפי רבא, כולם מסכימים שצריך הדר.
- רבי יהודה הביא ראיה מבני הכרכים שהורישו את לולביהם; חכמים ענו: "אין שעת הדחק ראיה".
- אתרוג ישן: רבי יהודה מכשיר, וזו הפרכה לרבא.
- לרבי יהודה, "הדר" אינו דין ביופי, אלא סימן שמלמד איזה פרי הוא: "הדר באילנו משנה לשנה", כלומר האתרוג.
📜 7. לולב של אשרה ושל עיר הנדחת: "כתותי מיכתת שיעוריה" (לא ע"ב)
המשנה פוסלת לולב של אשרה ושל עיר הנדחת. הגמרא מקשה מדברי רבא: לולב של עבודה זרה לכתחילה לא יטול, ואם נטל כשר. התירוץ: המשנה מדברת באשרה שהתורה ציוותה לשרוף, ולכן היא נחשבת כאילו כבר נכתשה ואין בה השיעור. אותו טעם מופיע באתרוג (לה ע"א), בסוף החומר לבחינה.
גמרא, לא ע"ב
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. וְשֶׁל אֲשֵׁרָה — פָּסוּל? וְהָאָמַר רָבָא: לוּלָב שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל — כָּשֵׁר. הָכָא בַּאֲשֵׁרָה דְמֹשֶׁה עָסְקִינַן, דְּכַתּוֹתֵי מְיכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: דּוּמְיָא דְּעִיר הַנִּדַּחַת. שְׁמַע מִינַּהּ.
רש"י, לא ע"ב, ד"ה באשרה דמשה
באשרה דמשה - אותם שהיו בשעת כיבוש א"י שהצריכן הכתוב שרפה כדכתיב (דברים י״ב:ג׳) ואשריהם תשרפון באש ולולב צריך שיעור והאי כמאן דמיכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי:
מילים קשות: אֲשֵׁרָה = עץ שעובדים אותו לעבודה זרה; עִיר הַנִּדַּחַת = עיר שרוב תושביה עבדו עבודה זרה, ושללה נשרף; אֲשֵׁרָה דְמֹשֶׁה = לפי רש"י: האשרות שהיו בזמן כיבוש הארץ, שהתורה ציוותה לשרוף; כַּתּוֹתֵי מְיכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ = כאילו הוא כבר כתוש, ולכן אין לו שיעור; דַּיְקָא נָמֵי = כך גם מדויק מלשון המשנה.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רבא: לולב של עבודה זרה – לא יטול, ואם נטל כשר.
- המשנה פוסלת באשרה שעומדת לשריפה ("אשרה דמשה").
- מה שעומד לשריפה נחשב כאילו כבר נשרף ונכתש: "כתותי מיכתת שיעוריה", והלולב צריך שיעור.
- ראיה: המשנה מזכירה אותה יחד עם עיר הנדחת, שגם היא עומדת לשריפה.
המקור בספריא: סוכה 31b
📖 דף ל"א – ל"ב
📜 8. נקטם ראשו, נסדק, נפרצו ונפרדו עליו (לא ע"ב – לב ע"א)
רב הונא: רק נקטם (נחתך הראש) פסול, אבל נסדק כשר. הגמרא מקשה מברייתא שבה "סדוק" פסול, ורב פפא מסביר שהכוונה ללולב שגדל כמו מזלג בעל שני ראשים. אחר כך: לולב עקום, לולב שכל עליו בצד אחד, ההבדל בין "נפרצו" ל"נפרדו", ושאלת רב פפא על התיומת שנחלקה.
גמרא, לא ע"ב
נִקְטַם רֹאשׁוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא נִקְטַם, אֲבָל נִסְדַּק — כָּשֵׁר.
גמרא, לא ע"ב – לב ע"א: ברייתא
וְנִסְדַּק כָּשֵׁר? וְהָתַנְיָא: לוּלָב כָּפוּף, קָווּץ, סָדוּק, עָקוֹם דּוֹמֶה לְמַגָּל — פָּסוּל. חָרוּת — פָּסוּל. דּוֹמֶה לְחָרוּת — כָּשֵׁר. אָמַר רַב פָּפָּא: דַּעֲבִיד כְּהֶימְנֵק.
גמרא, לב ע"א
וְאָמַר רָבָא: הַאי לוּלַבָּא דְּסָלֵיק בְּחַד הוּצָא — בַּעַל מוּם הוּא, וּפָסוּל.
גמרא, לב ע"א: נפרצו ונפרדו
נִפְרְצוּ עָלָיו כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: נִפְרְצוּ — דְּעָבֵיד כִּי חוּפְיָא. נִפְרְדוּ — דְּאִיפָּרוּד אִפָּרוֹדֵי.
גמרא, לב ע"א: התיומת
בָּעֵי רַב פָּפָּא: נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת — פָּסוּל. מַאי לָאו, הוּא הַדִּין נֶחְלְקָה? לָא, נִיטְּלָה שָׁאנֵי, דְּהָא חֲסַר לֵיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר (רַבִּי יוֹחָנָן) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת וּפְסוּל.
מילים קשות: נִקְטַם = נחתך ראשו; נִסְדַּק = לפי רש"י: נסדקו ראשי העלים; הֶימְנֵק = לפי רש"י: כלי ברזל בעל שני ראשים. הלולב גדל כמו שתי שדרות; חָרוּת = לולב שהתקשה ונעשה כעץ; בְּחַד הוּצָא = לפי רש"י: כל העלים בצד אחד; כִּי חוּפְיָא = כמו מטאטא. רש"י: "שבו מכבדין את הבית"; תְּיוֹמֶת = שני העלים האמצעיים העליונים, הדבוקים כתאומים (רש"י).
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- נקטם ראשו – פסול. נסדק (ראשי העלים) – כשר.
- "סדוק" שבברייתא הוא לולב שגדל כמו שתי שדרות.
- חרות (התקשה לגמרי) – פסול. דומה לחרות – כשר.
- לולב שכל עליו בצד אחד – בעל מום, ופסול.
- נפרצו – העלים נפרדו מן השדרה כמו מטאטא (פסול). נפרדו – רק נפתחו לצדדים (כשר).
- ניטלה התיומת – פסול. נחלקה התיומת: לפי הלשון השנייה גם היא פסולה.
📖 דף ל"ב
📜 9. רבי יהודה: "יאגדנו מלמעלה" ו"כפות תמרים" (לב ע"א)
רבי יהודה בשם רבי טרפון לומד מן המילה "כפות" שעלי הלולב צריכים להיות כפותים, ואם נפרדו, יכפות אותם. רבינא שואל את רב אשי: מניין ש"כפות תמרים" הוא הלולב, ולא חלק אחר של הדקל? הגמרא דוחה אפשרות אחר אפשרות, עד שנשאר רק הלולב.
ברייתא, לב ע"א
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: ״כַּפּוֹת תְּמָרִים״ — כְּפוֹת, אִם הָיָה פָּרוּד יִכְפְּתֶנּוּ.
גמרא, לב ע"א: מה הם "כפות תמרים"?
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּהַאי ״כַּפּוֹת תְּמָרִים״ דְּלוּלַבָּא הוּא? אֵימָא חֲרוּתָא! בָּעֵינָא כְּפוֹת וְלֵיכָּא. וְאֵימָא אוּפְתָּא! ״כְּפוֹת״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא פָּרוּד, וְהַאי כָּפוּת וְעוֹמֵד לְעוֹלָם. וְאֵימָא כּוּפְרָא? אָמַר אַבָּיֵי: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״ כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ רָבָא תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא: וְאֵימָא תַּרְתֵּי כַּפֵּי דְתַמְרֵי? ״כַּפַּת״ כְּתִיב. וְאֵימָא חֲדָא? לְהָהוּא — ״כַּף״ קָרֵי לֵיהּ.
רש"י, לב ע"א, ד"ה דרכיה דרכי נועם
דרכיה דרכי נועם - ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים:
מילים קשות: כָּפוּת = קשור, מהודק; חֲרוּתָא = לפי רש"י: ענף דקל שהתקשה, וענפיו פונים לכל צד; אוּפְתָּא = לפי רש"י: הגזע החלק של הדקל, שאין יוצאים ממנו ענפים; כּוּפְרָא = לפי רש"י: ענף צעיר שעדיין אפשר לכפות את ענפיו; דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם = דרכי התורה נעימות, ולכן אין מצווה בדבר ששורט את הידיים; כַּפַּת = כך כתוב בפסוק, בלשון יחיד.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רבי יהודה: "כפות" – הלולב צריך להיות כפות; אם נפרדו עליו, יאגדם.
- לא חרותא: צריך "כפות" ואין.
- לא אופתא: "כפות" משמע שלפעמים הוא פרוד, והגזע כפות תמיד.
- לא כופרא: "דרכיה דרכי נועם", ולפי רש"י הכופרא שורטת את הידיים.
- לא שני כפות תמרים, כי כתוב "כפת"; ולא אשכול אחד, כי לו קוראים "כף".
המקור בספריא: סוכה 32a
📜 10. ציני הר הברזל ושיעור הלולב (לב ע"א – לב ע"ב)
המשנה מכשירה לולב של "ציני הר הברזל", ואביי מגביל: רק כשראש עלה אחד מגיע לעיקר העלה שמעליו. אחר כך הגמרא דנה בשיעור הלולב, ההדס והערבה: שמואל אומר שלושה טפחים להדס ולערבה וארבעה ללולב, ורבי טרפון אומר שהמידה היא באמה של חמישה טפחים. רב דימי ורבין מסבירים את שיטת רבי טרפון בשתי דרכים, והגמרא מיישבת את הסתירה בדברי שמואל ב"לא דק".
גמרא, לב ע"א: אביי
צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל — כְּשֵׁרָה. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה, אֲבָל אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה — פָּסוּל.
גמרא, לב ע"ב: פתחה של גיהנם
אָמַר רַבִּי מָרִיּוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ תָּנֵי רַבָּה בַּר מָרִי מִשּׁוּם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שְׁתֵּי תְמָרוֹת יֵשׁ בְּגֵיא בֶּן הִנֹּם, וְעוֹלֶה עָשָׁן מִבֵּינֵיהֶם. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ: צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁרוֹת, וְזוֹ הִיא פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.
גמרא, לב ע"ב: שיעור
לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה — שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב — אַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס טֶפַח.
גמרא, לב ע"ב: רבי טרפון
גּוּפָא: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה — שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב — אַרְבָּעָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים. אָמַר רָבָא: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן. הַשְׁתָּא עָבוֹת שְׁלֹשָׁה לָא מַשְׁכְּחִינַן, בַּת חֲמִשָּׁה מִבַּעְיָא!
גמרא, לב ע"ב: רב דימי ורבין
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: אַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים עֲשֵׂה אוֹתָהּ בַּת חֲמִשָּׁה, צֵא מֵהֶן שְׁלֹשָׁה לַהֲדַס, וְהַשְּׁאָר לַלּוּלָב. כַּמָּה הָווּ לְהוּ — תְּלָתָא וּתְלָתָא חוּמְשֵׁי. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: אַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים עֲשֵׂה אוֹתָהּ שִׁשָּׁה. צֵא מֵהֶן שְׁלֹשָׁה לַהֲדַס, וְהַשְּׁאָר לַלּוּלָב. כַּמָּה הָוֵי לְהוּ — תְּרֵי וּפַלְגָא.
גמרא, לב ע"ב: "לא דק"
סוֹף סוֹף קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל! לָא דַּק, וְהַיְינוּ לְחוּמְרָא לָא דַּק. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן.
מילים קשות: צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל = סוג של דקלים, שעלי הלולבים שלהם קטנים ורחוקים זה מזה (רש"י); עִיקָּרוֹ = החלק התחתון של העלה; טֶפַח = מידת אורך (רוחב כף היד); אַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים = אמה קטנה, של חמישה טפחים במקום שישה; שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ = ימחל לו ריבונו. רש"י: צריך לבקש מחילה על דבריו; לָא דַּק = לא דייק במספר.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- ציני הר הברזל כשרים רק כשראש העלה מגיע לעיקר העלה שמעליו.
- שמואל: הדס וערבה – 3 טפחים, לולב – 4, כדי שהלולב יצא מן ההדס טפח.
- רבי טרפון: המידה היא באמה של 5 טפחים. רבא: גם הדס עבות של 3 טפחים קשה למצוא.
- שיעור ההדס לפי רבי טרפון: לפי רב דימי 3 טפחים ו-3/5, ולפי רבין 2.5 טפחים.
- שמואל פסק כרבי טרפון, ובכל זאת אמר "שלשה": לפי רבין הוא "לא דק", לחומרא (עיגל כלפי מעלה). לפי רב דימי זו הייתה קולא, ו"לקולא" לא אומרים "לא דק".
📖 דף ל"ב – ל"ג
📜 11. הדס: "ענף עץ עבות" (לב ע"ב – לג ע"א)
משנה: הדס גזול ויבש פסול, וכן הדס שנקטם ראשו, נפרצו עליו או שענביו מרובים מעליו. הגמרא מזהה את ההדס מן הפסוק "ענף עץ עבות": עץ שעליו מכסים את העץ. היא דוחה זית, דולבא והירדוף, ומגדירה מהו "עבות": שלושה עלים בקן אחד.
משנה, לב ע"ב
מַתְנִי׳ הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבּוֹת מֵעָלָיו — פָּסוּל. וְאִם מִיעֲטָן — כָּשֵׁר, וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב.
ברייתא, לב ע"ב
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֲנַף עֵץ עָבוֹת״ — שֶׁעֲנָפָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ. וְאֵי זֶה הוּא? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֲדַס. וְאֵימָא זֵיתָא! בָּעֵינַן ״עָבוֹת״, וְלֵיכָּא. וְאֵימָא דּוּלְבָּא! בָּעֵינַן עֲנָפָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ, וְלֵיכָּא. וְאֵימָא הִירְדּוּף! אָמַר אַבָּיֵי: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם״, וְלֵיכָּא. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ״.
גמרא, לב ע"ב: מהו "עבות"
תָּנָא: עֵץ עָבוֹת — כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵינוֹ עָבוֹת — פָּסוּל. הֵיכִי דָּמֵי עָבוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: וְהוּא דְּקָיְימִי תְּלָתָא תְּלָתָא טַרְפֵי בְּקִינָּא. רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֲפִילּוּ תְּרֵי וְחַד.
ברייתא, לג ע"א: יבשו רוב עליו
תָּנוּ רַבָּנַן: יָבְשׁוּ רוֹב עָלָיו וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי עָלִין לַחִין כָּשֵׁר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְרֹאשׁ כׇּל אֶחָד וְאֶחָד.
מילים קשות: עָבוֹת = עבה, שעליו מכסים את העץ; זֵיתָא = עץ זית; דּוּלְבָּא = עץ ערמון (רש"י); הִירְדּוּף = צמח שעליו חדים (רש"י על "דרכי נועם": "מברז בריז את הידים"); קִינָּא = קן: נקודה על הענף שממנה יוצאים העלים; תְּלָתָא תְּלָתָא טַרְפֵי = שלושה שלושה עלים; הֲדַס שׁוֹטֶה = הדס שאינו עבות.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- ההדס הוא "ענף עץ עבות": עליו מכסים את עצו.
- זית אינו עבות; בדולבא העלים אינם מכסים את העץ; הירדוף נדחה משום "דרכיה דרכי נועם".
- עבות: שלושה עלים בקן אחד (רב יהודה). רב כהנא: אפילו שניים ואחד.
- יבשו רוב עליו ונשארו שלושה בדים של עלים לחים – כשר. רב חסדא: "ובראש כל אחד ואחד".
📖 דף ל"ג
📜 12. "יש דיחוי אצל מצוות?", ענביו מרובין ו"אין ממעטין ביום טוב" (לג ע"א – לג ע"ב)
הדס שנקטם ראשו ועלתה בו "תמרה" (מעין פרי) כשר. רבי ירמיה שואל: אם נקטם לפני החג ועלתה התמרה רק ביום טוב, האם הוא כבר נדחה מן המצווה? מכאן נולד הדיון "יש דחוי אצל מצות, או לא", ונשאר "תיקו". אחר כך: הדס שענביו מרובים מעליו, ומתי מותר למעט את הענבים. ביום טוב אסור, משום תיקון כלי, והגמרא דנה בשיטת רבי שמעון וב"פסיק רישיה".
גמרא, לג ע"א: עלתה בו תמרה
נִקְטַם רֹאשׁוֹ. תָּנֵי עוּלָּא בַּר חִינָּנָא: נִקְטַם רֹאשׁוֹ וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה — כָּשֵׁר. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: נִקְטַם רֹאשׁוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה בְּיוֹם טוֹב, מַהוּ? יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, אוֹ לֹא?
גמרא, לג ע"א: רב פפא
וְאָמַר רַב פָּפָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת. דְּרַב פָּפָּא גּוּפָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִיפְשָׁיט פְּשִׁיט לֵיהּ דְּאֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת — לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא, אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ — לְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן. תֵּיקוּ.
גמרא, לג ע"ב: ענביו מרובין
אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבִּין מֵעָלָיו — פָּסוּל. אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, וְהַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֲנָבָיו שְׁחוֹרוֹת. אֲבָל עֲנָבָיו יְרוּקּוֹת — מִינֵי דַהֲדַס הוּא, וְכָשֵׁר. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲדוּמּוֹת כִּשְׁחוֹרוֹת דָּמְיָין, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַאי דָּם שָׁחוֹר — אָדוֹם הוּא, אֶלָּא שֶׁלָּקָה.
גמרא, לג ע"ב: אין ממעטין ביום טוב
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ: מְמַעֲטִין. וְהָא קָא מְתַקֵּן מָנָא בְּיוֹם טוֹב! אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁלִּקְּטָן לַאֲכִילָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר. וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּאִית לֵיהּ הוֹשַׁעְנָא אַחֲרִיתִי.
רש"י, לג ע"ב, ד"ה לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי
לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי - ולא צריך להאי הלכך אין כאן תיקון כלי דלא צריכא ליה לאכשורה ולא דמי השתא לפסיק רישיה דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא הוי אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע"ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות:
מילים קשות: תְּמָרָה = לפי רש"י: מעין פרי ירוק שעולה בעלים; דִּחוּי = דבר שנפסל למצווה ואינו חוזר להיות כשר; תֵּיקוּ = השאלה נשארת בלי הכרעה; עֲנָבִים = הפירות של ההדס; מְתַקֵּן מָנָא = מתקן כלי: עושה מדבר פסול דבר כשר, ואסור ביום טוב; דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין = פעולה מותרת שאולי תיצור איסור בלי כוונה; פְּסִיק רֵישֵׁיהּ = מקרה שבו האיסור יקרה בוודאות, ולכן נחשב כמתכוון.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- נקטם ראשו ועלתה בו תמרה – כשר.
- השאלה: אם נפסל לפני החג וחזר להיות כשר ביום טוב, האם הוא דחוי?
- רב פפא למד מכיסוי הדם ש"אין דחוי אצל מצות", אבל הגמרא מסתפקת אם זה גם לקולא – "תיקו".
- ענביו מרובים מעליו – פסול, רק בענבים שחורות (וגם אדומות). ענבים ירוקות – כשר.
- אין ממעטים ענבים ביום טוב, כי זה תיקון כלי. רבי אלעזר ברבי שמעון מתיר: לפי רב אשי, כשליקט את הענבים לאכילה, והוא סובר כאביו ש"דבר שאין מתכוין מותר". על הקושיה מ"פסיק רישיה" עונה הגמרא שיש לו הושענא אחרת, ולכן אין כאן תיקון כלי (רש"י).
📖 דף ל"ג – ל"ד
📜 13. ערבה: "ערבי נחל" וצפצפה (לג ע"ב – לד ע"ב)
משנה: ערבה גזולה ויבשה פסולה, וכן צפצפה; כמושה ושל בעל כשרה. הגמרא דורשת את "ערבי נחל", לומדת מן הלשון שתי ערבות (אבא שאול), מבחינה בין ערבה לצפצפה, ומביאה את דברי רב חסדא על שלושה דברים ששמם השתנה מאז חורבן הבית.
משנה, לג ע"ב
מַתְנִי׳ עֲרָבָה גְּזוּלָה וִיבֵשָׁה — פְּסוּלָה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פְּסוּלָה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה — פְּסוּלָה. כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל — כְּשֵׁרָה.
ברייתא, לג ע"ב
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַרְבֵי נַחַל״ — הַגְּדֵילִין עַל הַנַּחַל. דָּבָר אַחֵר: ״עַרְבֵי נַחַל״, שֶׁעָלֶה שֶׁלָּהּ מָשׁוּךְ כְּנַחַל. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״עַרְבֵי נַחַל״, אֵין לִי אֶלָּא עַרְבֵי נַחַל. שֶׁל בַּעַל וְשֶׁל הָרִים מִנַּיִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַרְבֵי נַחַל״ מִכׇּל מָקוֹם.
גמרא, לד ע"א: אבא שאול
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: ״עַרְבֵי״ — שְׁתַּיִם. אַחַת לַלּוּלָב, וְאַחַת לַמִּקְדָּשׁ. וְרַבָּנַן, לַמִּקְדָּשׁ מְנָא לְהוּ? הִלְכְתָא גְּמִירִי לְהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
ברייתא, לד ע"א: ערבה וצפצפה
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵי זֶהוּ עֲרָבָה וְאֵיזֶהוּ צַפְצָפָה? עֲרָבָה, קָנֶה שֶׁלָּהּ אָדוֹם, וְעָלֶה שֶׁלָּהּ מָשׁוּךְ וּפִיהָ חָלָק. צַפְצָפָה, קָנֶה שֶׁלָּהּ לָבָן, וְעָלֶה שֶׁלָּהּ עָגוֹל וּפִיהָ דּוֹמֶה לְמַגָּל.
גמרא, לד ע"א: רב חסדא
אָמַר רַב חִסְדָּא: הָנֵי תְּלָת מִילֵּי אִשְׁתַּנִּי שְׁמַיְיהוּ מִכִּי חֲרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: חֲלַפְתָּא — עֲרַבְתָּא, עֲרַבְתָּא — חֲלַפְתָּא. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְלוּלָב. שִׁיפּוּרָא — חֲצוֹצַרְתָּא, חֲצוֹצַרְתָּא — שִׁיפּוּרָא. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְשׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
מילים קשות: צַפְצָפָה = צמח דומה לערבה, פסול למצווה; שֶׁל בַּעַל = ערבה שגדלה במקום שמושקה רק במי גשמים; כְּמוּשָׁה = נבולה; עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם = שלוש הלכות למשה מסיני; קָנֶה = הגבעול; חֲלַפְתָּא, עֲרַבְתָּא = שמות של שני צמחים שהתחלפו; שִׁיפּוּרָא, חֲצוֹצַרְתָּא = שופר וחצוצרה, ששמותיהם התחלפו.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- ערבי נחל: הגדלים על הנחל, או שהעלה שלה ארוך כנחל. גם של בעל ושל הרים כשרה.
- אבא שאול: "ערבי" – שתיים: אחת ללולב ואחת למקדש. לחכמים, ערבה במקדש היא הלכה למשה מסיני.
- ערבה: גבעול אדום, עלה ארוך ושפה חלקה. צפצפה: גבעול לבן, עלה עגול ושפה דומה למגל.
- רב חסדא: שמות חלפתא וערבתא התחלפו מאז החורבן (נפקא מינה ללולב), וכן שיפורא וחצוצרתא (לשופר של ראש השנה) ופתורא ופתורתא (למקח וממכר).
📖 דף ל"ד
📜 14. משנת רבי ישמעאל: כמה הדסים וכמה ערבות? (לד ע"ב)
רבי ישמעאל דורש מן הפסוק: אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות, ואפילו שניים מן ההדסים קטומים. רבי טרפון: אפילו שלושתם קטומים. רבי עקיבא: הדס אחד וערבה אחת. הגמרא מקשה על רבי ישמעאל "מה נפשך", ושמואל פוסק כרבי טרפון.
משנה, לד ע"ב
מַתְנִי׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לוּלָב אֶחָד, וְאֶתְרוֹג אֶחָד. אֲפִילּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים, וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד — כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת.
גמרא, לד ע"ב: "מה נפשך"
וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מָה נַפְשָׁךְ? אִי שְׁלֵימִין בָּעֵי — לִיבְעֵי נָמֵי כּוּלְּהוּ, אִי לָא בָּעֵי שְׁלֵימִין — אֲפִילּוּ חַד נָמֵי לָא! אָמַר בִּירָאָה אָמַר רַבִּי אַמֵּי: חָזַר בּוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
גמרא, לד ע"ב: הלכה כרבי טרפון
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל לְהָנְהוּ דִּמְזַבְּנֵי אַסָּא: אַשְׁווֹ וְזַבִּינוּ, וְאִי לָא — דָּרֵישְׁנָא לְכוּ כְּרַבִּי טַרְפוֹן. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּמֵיקֵל — וְלִידְרוֹשׁ לְהוּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּמֵיקֵל טְפֵי! תְּלָתָא קְטִימִי שְׁכִיחִי, חַד וְלָא קְטִים לָא שְׁכִיחַ.
מילים קשות: קְטוּמִים = שנקטם ראשם; מָה נַפְשָׁךְ = בכל אחד משני הצדדים יש קושי; חָזַר בּוֹ = שינה את דעתו; אַשְׁווֹ וְזַבִּינוּ = מכרו במחיר הוגן. רש"י: "ואל תעלו על דמיהם"; דָּרֵישְׁנָא לְכוּ = אדרוש לציבור, אלמד את ההלכה ברבים.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רבי ישמעאל: 1 אתרוג, 1 לולב, 3 הדסים, 2 ערבות; אפילו 2 מן ההדסים קטומים.
- רבי טרפון: 3 הדסים, אפילו שלושתם קטומים. רבי עקיבא: הדס אחד וערבה אחת.
- "מה נפשך": אם צריך שלמים – שכולם יהיו שלמים; אם לא – גם אחד לא. "חזר בו רבי ישמעאל".
- שמואל: הלכה כרבי טרפון, ואיים כך על המוכרים שהעלו מחירים.
- למה לא איים ברבי עקיבא, שמקל יותר? כי שלושה קטומים מצויים, ואחד שאינו קטום אינו מצוי.
המקור בספריא: סוכה 34b
📖 דף ל"ד – ל"ה
📜 15. אתרוג הגזול: "פרי עץ הדר" (לד ע"ב – לה ע"א)
משנת אתרוג הגזול מונה פסולים באתרוג. הגמרא מזהה את "פרי עץ הדר": עץ שטעם עצו ופריו שווה, ודוחה את הפלפלין. אחר כך שלוש דרשות על המילה "הדר", והסבר לפסול אתרוג של אשרה ושל עיר הנדחת. החומר לבחינה מסתיים כאן, במילים "מיכתת שיעוריה".
משנה, לד ע"ב
מַתְנִי׳ אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. שֶׁל עׇרְלָה — פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה — פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל — כָּשֵׁר.
ברייתא, לה ע"א
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּרִי עֵץ הָדָר״, עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג.
גמרא, לה ע"א: למה לא פלפלין
הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִנְקוֹט חֲדָא — לָא מִינַּכְרָא לְקִיחָתַהּ. נִנְקוֹט תְּרֵי אוֹ תְּלָתָא — (אֶחָד) אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פֵּירוֹת, הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
ברייתא, לה ע"א: "הדר"
רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא ״הַדִּיר״. מָה דִּיר זֶה יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין — הָכִי נָמֵי יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא ״הַדָּר״ — דָּבָר שֶׁדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא ״אִידוֹר״, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְווֹנִי קוֹרִין לְמַיִם אִידוֹר, וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁגָּדֵל עַל כׇּל מַיִם — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג.
גמרא, לה ע"א: סוף החומר לבחינה
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּלִשְׂרֵפָה קָאֵי — כַּתּוֹתֵי מְיכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ.
מילים קשות: פְּרִי עֵץ הָדָר = האתרוג; פִּלְפְּלִין = פלפל; גם בו "טעם עצו ופריו שוה"; לָא מִינַּכְרָא לְקִיחָתַהּ = לפי רש"י: גרגר פלפל קטן מדי, ולא רואים שהוא נלקח; הַדִּיר = דיר של צאן, שיש בו גדולים וקטנים; אִידוֹר = מים בלשון יוונית; לִשְׂרֵפָה קָאֵי = עומד להישרף.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- פרי עץ הדר: עץ שטעם עצו ופריו שווה – זה האתרוג.
- פלפלין אי אפשר: גרגר אחד לא ניכר שנלקח, ושניים או שלושה – "פרי" אחד אמר רחמנא.
- רבי: "הדיר" – גדולים וקטנים יחד על העץ. רבי אבהו: "הדר" – דר באילנו משנה לשנה. בן עזאי: "אידור" – גדל על כל מים.
- אתרוג של אשרה ושל עיר הנדחת פסול: "כיון דלשריפה קאי – כתותי מיכתת שיעוריה".
💡 הערות למורה
הסדר בדף הוא סדר הגמרא, והסוגיות מחולקות לפי הדפים. אפשר ללמד סוגיה או שתיים בשיעור, ולסיים בשאלה המתאימה במבחן התרגול (השאלות מסודרות לפי הדפים).
בסוגיות העיון (3 ו-4) הבאנו את רש"י ואת תוספות מן הדף עצמו. מקורות העיון הנוספים שברשימת משרד החינוך (אחרונים ומאמרים) לא הובאו כאן; הם מופיעים בקובץ הסוגיות של המשרד.
במקומות שבהם ההסבר נשען על רש"י או על תוספות, כתבנו זאת. דברים שלא בדקנו מסומנים "לא נבדק".
למסכת סוכה באתר יש עוד יחידות: המשנה הראשונה (ב ע"א – ז ע"א), עיון לכיתה י' (ב–ג), לולב הגזול (כט ע"ב – ל ע"א) וסוכה כ"ה–כ"ט – הכנה לבגרות.
📚 מקורות
- סוכה 29a (ספריא)
- סוכה 29b (ספריא)
- סוכה 30a (ספריא)
- סוכה 30b (ספריא)
- סוכה 31a (ספריא)
- סוכה 31b (ספריא)
- סוכה 32a (ספריא)
- סוכה 32b (ספריא)
- סוכה 33a (ספריא)
- סוכה 33b (ספריא)
- סוכה 34a (ספריא)
- סוכה 34b (ספריא)
- סוכה 35a (ספריא)
- רש"י על מסכת סוכה (ספריא)
- תוספות על מסכת סוכה (ספריא)
- סוגיות בעיון, מסכת סוכה, שאלון 6281 (משרד החינוך)