סוכה מ"א–מ"ב – הכנה לבגרות
🎓 דף לימוד וחזרה לקראת הבגרות במסכת סוכה, דפים מ"א–מ"ב (עד סוף פרק "לולב הגזול"), ומבחן תרגול בסגנון בגרות עם מחוון.
🔤 לפני הלימוד: תרגול כתב רש״י · ארמית לגמרא (המונחים המסומנים 🎯 מופיעים בדפי סוכה של הבגרות)
🧭 על הדף הזה
הדף עובר לפי הסדר על הסוגיות בדפים מא ע"א (משנה) – מב ע"ב (סוף הפרק): לכל סוגיה הקדמה קצרה, השורות המרכזיות מן הגמרא, מילים קשות וסיכום קצר. בסוף: מבחן תרגול עם מחוון מלא.
🔎 סוגיה בעיון 6 של תוכנית הבגרות, "לולב שבעה ימים במקדש ובירושלים בזמן הזה וזכר למקדש" (מא ע"א), מסומנת בדף בסמל 🔎 (סוגיות 1 ו-3).
חשוב לדעת: נוסח הגמרא הועתק מספריא (מהדורת William Davidson המנוקדת), והרמב"ם ורש"י מספריא; כל ציטוט נבדק מול הטקסט שם בעת הבנייה. ההקדמות, ההסברים והסיכומים הם בניסוח שלנו, ופירושי רש"י מסומנים בשמו. את דברי האחרונים בסוגיה 3 סיכמנו בניסוח שלנו, ובדקנו מול הספרים עצמם (סריקות הדפוס ב-HebrewBooks וספר המנוחה בספריא). ליד כל דעה מצוין המקור המדויק.
- משנה: לולב שבעה ימים במקדש, ו"זכר למקדש" (מא ע"א) 🔎
- "ושיהא יום הנף כולו אסור" (מא ע"א – מא ע"ב)
- סוגיה בעיון 6: מקדש, מדינה וירושלים בזמן הזה (מא ע"א, ובמפרשים) 🔎
- משנה: יום טוב ראשון שחל בשבת, ו"לכם" – משלכם (מא ע"ב)
- מעשה בספינה: "מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה" (מא ע"ב)
- "כמה היו זריזין במצוות": לולב בשעת התפילה, ומנהג אנשי ירושלים (מא ע"ב)
- רבי יוסי: "טעה בדבר מצוה – פטור" (מא ע"ב – מב ע"א)
- משנה: אשה מקבלת את הלולב, ומחזירים אותו למים (מב ע"א)
- "קטן היודע לנענע חייב בלולב": חינוך הקטן במצוות (מב ע"א – מב ע"ב)
🧭 כל החומר לבגרות במסכת סוכה (מועד קיץ תשפ"ז), לפי הסדר
החומר לבחינה בשאלון 6281 (חמ"ד, יחידת ההגבר בתלמוד) לפי משרד החינוך: ב ע"א – ג ע"ב · כה ע"א – לה ע"א · לו ע"ב – לט ע"א · מא ע"א – מב ע"ב. באתר:
- סוכה ב׳–ג׳ (u2)
- סוכה כ"ה–כ"ט (u21)
- סוכה כ"ט–ל"ה (u22)
- סוכה ל"ו–ל"ט (u23)
- סוכה מ"א–מ"ב (u24, הדף הזה)
המקור לרשימה: עמוד מסלול תלמוד באתר משרד החינוך וחוברת "סוגיות בעיון – מסכת סוכה".
📜 1. משנה: לולב שבעה ימים במקדש, ו"זכר למקדש" (מא ע"א) 🔎 סוגיה בעיון 6
המשנה מתארת שני שלבים. בזמן שבית המקדש עמד, נטלו לולב שבעה ימים במקדש, וב"מדינה" (מחוץ למקדש) רק ביום הראשון. אחרי החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי שגם במדינה ייטלו את הלולב שבעה ימים, "זכר למקדש". הגמרא שואלת מניין שעושים בכלל "זכר למקדש", ורבי יוחנן לומד זאת מפסוק בירמיהו. זו פתיחת סוגיה בעיון 6 של תוכנית הבגרות.
משנה, מא ע"א
מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.
וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר.
גמרא, מא ע"א: מניין שעושים זכר למקדש
גְּמָ׳ מְנָא לַן דְּעָבְדִינַן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי אַעֲלֶה אֲרוּכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה׳ כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״. ״דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״, מִכְּלַל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה.
רש"י, ד"ה "במקדש שבעה"
מתני' במקדש שבעה - כדדרשינן בת"כ מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כ״ג:מ׳) ולא בגבולין ז' ימים:
מילים קשות: לוּלָב נִיטָּל = נוטלים את הלולב (ואת שאר המינים איתו); מְדִינָה = כל מקום שמחוץ למקדש (לפירוש "מדינה" לפי רש"י ולפי הרמב"ם ראו סוגיה 3); הִתְקִין = קבע תקנה; זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ = מעשה שנועד להזכיר את המקדש; אֲרוּכָה = רפואה, החלמה של פצע; נִדָּחָה = מנודה, דחויה; דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ = אין מי שדואג לה ומבקש בשלומה; מִכְּלַל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה = מכאן שהיא צריכה שידרשו בה (שידאגו לה ויזכרו אותה).
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- בזמן המקדש: במקדש שבעה ימים (רש"י: מן הפסוק "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"), ובמדינה יום אחד בלבד.
- אחרי החורבן: רבן יוחנן בן זכאי תיקן שבכל מקום ייטלו לולב שבעה ימים, זכר למקדש.
- המקור לזכר למקדש: הנביא מתאר את ציון כ"דורש אין לה" כחלק מן הצרה. מכלל זה למדנו שצריך "לדרוש" בציון: לזכור אותה ולעשות מעשים שמזכירים את המקדש.
המקור: סוכה 41a
📜 2. "ושיהא יום הנף כולו אסור" (מא ע"א – מא ע"ב)
תקנה שנייה של רבן יוחנן בן זכאי: ביום הנף (ט"ז בניסן, היום שבו הקריבו את העומר) אסור לאכול "חדש" (תבואה חדשה) כל היום. בזמן המקדש החדש הותר אחרי הקרבת העומר; אחרי החורבן, מן התורה הוא מותר כבר מן הבוקר ("האיר מזרח"). הגמרא מסבירה את החשש, ובסוף מביאה דעה שהאיסור הוא בכלל מן התורה, כשיטת רבי יהודה.
גמרא, מא ע"א: הטעם
וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף. מַאי טַעְמָא? מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בְּהֵאִיר מִזְרָח? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל. וְאִינְהוּ לָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד דְּלָא הֲוָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — הֵאִיר מִזְרָח, הִתִּיר. הַשְׁתָּא דְּאִיכָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — עוֹמֶר מַתִּיר.
דְּאִיבְּנִי אֵימַת? אִילֵּימָא דְּאִיבְּנִי בְּשִׁיתְּסַר, הֲרֵי הִתִּיר הֵאִיר מִזְרָח! אֶלָּא דְּאִיבְּנִי בַּחֲמֵיסַר, מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן תִּשְׁתְּרֵי, דְּהָא תְּנַן: הָרְחוֹקִים, מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, לְפִי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִים בּוֹ!
לָא צְרִיכָא, דְּאִיבְּנִי בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. (אָמַר) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּשִׁיטַת רַבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, דִּכְתִיב:
״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ — עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, וְקָסָבַר ״עַד״ וְעַד בַּכְּלָל.
גמרא, מא ע"ב: מחלוקת רבי יהודה
וּמִי סָבַר לֵיהּ כְּווֹתֵיהּ? וְהָא מִפְלָיג פְּלִיג עֲלֵיהּ, (דְּתַנְיָא:) מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, דִּכְתִיב: ״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ — עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם!
רַבִּי יְהוּדָה הוּא דְּקָא טָעֵי, הוּא סָבַר מִדְּרַבָּנַן קָאָמַר. וְלָא הִיא, מִדְּאוֹרָיְיתָא קָאָמַר. וְהָא ״הִתְקִין״ קָאָמַר! מַאי ״הִתְקִין״ — דָּרַשׁ וְהִתְקִין.
רש"י, ד"ה "ושיהא יום הנף"
של עומר דהיינו ט"ז בניסן כולו אסור בחדש ובעוד המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלין חדש בו ביום
מילים קשות: יוֹם הֶנֶף = ט"ז בניסן, יום הנפת העומר; חָדָשׁ = תבואה שגדלה השנה; אסור לאכול ממנה לפני העומר; אֶשְׁתָּקַד = בשנה שעברה; הֵאִיר מִזְרָח = עלה השחר; עוֹמֶר מַתִּיר = הקרבת העומר היא שמתירה את החדש; אִיבְּנִי = נבנה (המקדש); שִׁיתְּסַר / חֲמֵיסַר = שישה עשר / חמישה עשר (בניסן); עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם = עד סוף היום, היום כולו; עַד וְעַד בִּכְלָל = "עד" כולל גם את היום שנזכר; דָּרַשׁ וְהִתְקִין = דרש את הפסוק וקבע לפיו את ההלכה.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- החשש: "מהרה יבנה בית המקדש", ואנשים יגידו: בשנה שעברה אכלנו מן הבוקר, נאכל גם השנה. הם לא יידעו שכשהמקדש קיים רק העומר מתיר.
- הגמרא מבררת מתי ייבנה המקדש כך שהחשש יהיה ממשי: אם ייבנה בלילה, או סמוך לשקיעה בט"ו, לא יספיקו להקריב את העומר בבוקר.
- רב נחמן בר יצחק: ריב"ז אמר זאת בשיטת רבי יהודה, שהאיסור כל היום הוא מן התורה ("עד עצם היום הזה", ו"עד" ועד בכלל). הגמרא מקשה מברייתא שבה רבי יהודה תמה על ריב"ז, ומתרצת: רבי יהודה טעה וחשב שריב"ז התכוון לתקנה מדרבנן, אבל ריב"ז דיבר מדאורייתא; ו"התקין" פירושו "דרש והתקין".
📜 3. סוגיה בעיון 6: מקדש, מדינה וירושלים בזמן הזה (מא ע"א, ובמפרשים) 🔎 סוגיה בעיון 6
שאלת היסוד: מהו "מקדש" ומהי "מדינה" לעניין לולב? האם ירושלים כולה נחשבת "לפני ה'" (כמו המקדש), או שהיא ככל ארץ ישראל? רש"י והרמב"ם נחלקו בכך, ומן המחלוקת יוצאת שאלה של האחרונים: מה דינו של מי שנמצא בירושלים היום. הסיכום כאן בניסוח שלנו, לפי מבנה הסוגיה בחוברת "סוגיות בעיון" של משרד החינוך. רש"י והרמב"ם מובאים מספריא; את דברי האחרונים סיכמנו בלי ציטוט.
רמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב ז, יג
מִצְוַת לוּלָב לְהִנָּטֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבַד בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". וּבַמִּקְדָּשׁ לְבַדּוֹ נוֹטְלִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הֶחָג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" וְגוֹ'. חָל יוֹם הַשַּׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג אֵינוֹ נִטָּל בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹלִיכֶנּוּ בְּיָדוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁגָּזְרוּ בְּשׁוֹפָר:
רמב"ם, שם ז, טו
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיֶה לוּלָב נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְכָל יוֹם וָיוֹם מְבָרֵךְ עָלָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְתַקָּנָה זוֹ עִם כָּל הַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן:
רש"י, סוכה מא ע"א, ד"ה "במדינה"
במדינה - בירושלם שאף הוא כגבולים:
מילים קשות: גְּבוּלִין = כל מקום שמחוץ למקדש; לִפְנֵי ה' = במקום שהשכינה בו; לעניין זה המקדש (ולפי הרמב"ם גם ירושלים); מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים = מדרבנן; יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן = יחזרו למצב הקודם; קָדְשָׁה לְשַׁעְתָּהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא = הקדושה לא בטלה בחורבן.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רש"י: "מדינה" היא ירושלים, "שאף הוא כגבולים". כלומר: גם בזמן המקדש נטלו בירושלים מן התורה רק יום אחד, ושבעה ימים רק בתוך המקדש.
- הרמב"ם (כך הסביר רבנו מנוח, "ספר המנוחה" על הל' לולב ז, יג ועל הל' שופר ב, ח): "במקדש" שבמשנה פירושו כל ירושלים, ו"מדינה" היא שאר הארץ. "לפני ה'" נאמר גם על מצוות שמקיימים בכל ירושלים (מעשר שני, בכור ושלמים), ולכן בזמן המקדש נטלו בכל ירושלים שבעה ימים מן התורה.
- הרמב"ם (ז, טו): אחרי החורבן נוטלים בכל מקום שבעה ימים זכר למקדש, ומברכים בכל יום "על נטילת לולב", כי זו מצוה מדברי סופרים. כשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנם.
- האחרונים, לשיטת הרמב"ם: הרב יעקב עטלינגר, בעל ה"ערוך לנר", בספרו "ביכורי יעקב" (סימן תרנח ס"ק א) מחדש שגם היום מי שבירושלים נוטל לולב שבעה ימים מן התורה (חוץ משבת), כי לדעת הרמב"ם קדושת ירושלים לא בטלה ("קדשה לעתיד לבוא") ו"לפני ה'" שייך גם היום. למעשה הוא כותב שיש להחמיר בירושלים, ושמי שגר בה יכוון לקיים את המצווה כל שבעה מספק שמא היא מן התורה.
- רבי מאיר שמחה מדווינסק (חידושי רבנו מאיר שמחה, חלק א, סוכה פרק ד, עמ' רמב) דוחה זאת בתוקף ("שיבוש גדול"). שתיים מטענותיו: (1) אם כך, למה היה צריך ריב"ז לתקן "זכר למקדש"? המצווה עצמה עוד קיימת בירושלים; (2) לפי זה היו צריכים לתקוע היום בירושלים בחצוצרות ובשופר, כמו שעשו במקדש ("בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", ראש השנה כז ע"א), וזה תמוה. הוא מוסיף גם ראיה מדיני לולב שחל בשבת.
- הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, יורה דעה חלק ד, סימן סג אות ח, עמ' שו): מן המשנה (מב ע"ב) רואים שביום טוב ראשון שחל בשבת הביאו את הלולבים להר הבית, ולא לבתי הכנסת הרבים שבירושלים. אילו כל ירושלים הייתה כמקדש לעניין לולב, לא היה צורך בכך. לכן לדעתו גם לפי הרמב"ם השבעה ימים הם "במקדש דוקא ולא בירושלים" (והר הבית בכלל), כמו שכתב בהלכות לולב "ובמקדש לבדו"; ובפירוש המשנה לרמב"ם נפלה "טעות סופר".
- הרב קוק (שו"ת משפט כהן, פתיחה, עמ' טו–טז): "ארוכה" היא רפואה פנימית וטבעית, ו"רפואה" היא ריפוי חיצוני. לעם ישראל שתי מחלות: החיצונית היא חורבן המקדש והגלות, והפנימית היא שכחת התורה, ובמיוחד ההלכות התלויות במקדש ובארץ. כשנרפא את הפנימית, תבוא גם הרפואה החיצונית. לכן תיקנו "זכר למקדש": כדי שלא נזניח את לימוד הלכות המקדש, ו"הזכר היותר נכבד הוא עסק התורה בהלכות הקדושות הללו". (סיכום שלנו)
המקור: סוכה 41a · רמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב ז, יג–טו · חוברת "סוגיות בעיון" (משרד החינוך) · ספר המנוחה, הל' שופר ב, ח · ביכורי יעקב, סי' תרנח · חידושי רבנו מאיר שמחה ח"א עמ' רמב · משפט כהן, פתיחה · אגרות משה יו"ד ח"ד סי' סג
📜 4. משנה: יום טוב ראשון שחל בשבת, ו"לכם" – משלכם (מא ע"ב)
כשיום טוב ראשון חל בשבת (בזמן שנטלו בו לולב), הביאו את הלולבים לבית הכנסת מערב שבת. בבוקר כל אחד מחפש את הלולב שלו, כי ביום הראשון אין יוצאים בלולב של חבר. הגמרא מביאה את המקור: "ולקחתם לכם". לקראת הסוף מופיעה דעת רבי יוסי, שנדון בה בסוגיה 7.
משנה, מא ע"ב
מַתְנִי׳ יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כׇּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לַמׇּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּשְׁאָר יְמוֹת הַחַג — אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּרְשׁוּת.
גמרא, מא ע"ב: המקור
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וּלְקַחְתֶּם״, שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. ״לָכֶם״, מִשֶּׁלָּכֶם — לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה.
מילים קשות: מוֹלִיכִין = מביאים (רש"י: מערב שבת); מַשְׁכִּימִין = קמים מוקדם; יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ = מקיים את המצווה; לוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ = לולב ששייך לאדם אחר; הַשָּׁאוּל = מה שקיבל בהשאלה; הַגָּזוּל = מה שגנב בכוח; בְּמַתָּנָה = כשהחבר נתן לו את הלולב לגמרי.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- "ולקחתם": כל אחד ואחד צריך לקחת בעצמו.
- "לכם": משלכם, ולכן שאול וגזול פסולים ביום הראשון.
- הפתרון ביום הראשון: חבר שנותן לו את הלולב במתנה. בשאר ימי החג אפשר לצאת גם בלולב של חבר.
המקור: סוכה 41b
📜 5. מעשה בספינה: "מתנה על מנת להחזיר – שמה מתנה" (מא ע"ב)
ארבעה חכמים בספינה, ולולב אחד בלבד. כל אחד יוצא בו ונותן אותו במתנה לבא אחריו, עד שהוא חוזר לרבן גמליאל. הגמרא שואלת למה הברייתא מספרת את הפרטים "החזירו" ו"באלף זוז", ולומדת מהם שני דברים.
ברייתא, מא ע"ב
וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד, שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז. נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לְרַבִּי עֲקִיבָא. נְטָלוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְיָצָא בּוֹ, וְהֶחְזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
גמרא, מא ע"ב
לְמָה לִי לְמֵימַר הֶחְזִירוֹ? מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן: מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר — שְׁמָהּ מַתָּנָה.
כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא: ״הֵא לְךָ אֶתְרוֹג זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי״. נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ, הֶחְזִירוֹ — יָצָא, לֹא הֶחְזִירוֹ — לֹא יָצָא.
לְמָה לִי לְמֵימַר שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז? לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה מִצְוֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן.
מילים קשות: בָּאִין בִּסְפִינָה = נסעו באונייה; אֶלֶף זוּז = סכום גדול מאוד; מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ = דבר שלומדים בדרך אגב; עַל מְנָת לְהַחְזִיר = בתנאי שיחזיר; חֲבִיבוֹת = אהובות, יקרות.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- "החזירו" מלמד: מתנה על מנת להחזיר היא מתנה, ויוצאים בה ביום הראשון.
- רבא: "הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי" – החזירו, יצא; לא החזירו, לא יצא. רש"י: אם לא החזיר, מתברר שמלכתחילה היה האתרוג גזול בידו.
- "באלף זוז": להודיע כמה המצוות היו חביבות עליהם.
המקור: סוכה 41b
📜 6. "כמה היו זריזין במצוות": לולב בשעת התפילה, ומנהג אנשי ירושלים (מא ע"ב)
אמימר היה מתפלל כשהלולב בידו. הגמרא מקשה מברייתא שאסור להחזיק חפצים ביד בשעת תפילה, ומתרצת שבמצווה זה שונה. אחר כך מובא תיאור יום החג של אנשי ירושלים: הלולב בידם כמעט כל היום.
גמרא, מא ע"ב
אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא צַלּוֹיֵי קָא מְצַלֵּי בֵּיהּ. מֵיתִיבִי: לֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִילִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּחֵיקוֹ וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא יַשְׁתִּין בָּהֶן מַיִם, וְלֹא יִישַׁן בָּהֶן לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי.
וְאָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין וּקְעָרָה, כִּכָּר וּמָעוֹת — הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הָתָם לָאו מִצְוָה נִינְהוּ, וּטְרִיד בְּהוּ. הָכָא מִצְוָה נִינְהוּ, וְלָא טְרִיד בְּהוּ.
ברייתא, מא ע"ב: מנהג אנשי ירושלים
תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אָדָם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ — וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת — לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל — וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו — מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. הוֹלֵךְ לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים — לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ — מְשַׁגֵּר לוּלָבוֹ בְּיַד בְּנוֹ, וּבְיַד עַבְדּוֹ, וּבְיַד שְׁלוּחוֹ.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הָיוּ זְרִיזִין בְּמִצְוֹת.
מילים קשות: צַלּוֹיֵי קָא מְצַלֵּי בֵּיהּ = היה מתפלל כשהוא (הלולב) בידו; מֵיתִיבִי = מקשים (מברייתא); בְּחֵיקוֹ = בזרועותיו, צמוד לגופו; כַּיּוֹצֵא בָּהֶן = דינם כמותם; טְרִיד בְּהוּ = טרוד בהם, דואג להם; נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו = ברכת כהנים; מְשַׁגֵּר = שולח; זְרִיזִין = ממהרים, חרוצים.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- הקושיה: אסור להתפלל כשמחזיקים תפילין או ספר תורה, וכך גם סכין, קערה, ככר ומעות (רש"י: האדם טרוד שלא יפלו).
- התירוץ: אלה אינם מצווה ולכן הם משא שמטריד; הלולב הוא מצווה, ולכן אינו מטריד (רש"י: מתוך שהמצווה חביבה עליו, אין משאה כבד עליו).
- אנשי ירושלים החזיקו את הלולב בדרך, בבית הכנסת, בקריאת שמע ובתפילה, ובביקור חולים וניחום אבלים. הניחו אותו רק בקריאת התורה ובנשיאת כפים, ובבית המדרש שלחו אותו ביד אחר. רש"י: בקריאת התורה הניחו אותו כי גוללים ופותחים את הספר; בבית המדרש – כי טרוד בשמועה, והלולב עלול ליפול.
המקור: סוכה 41b
📜 7. רבי יוסי: "טעה בדבר מצוה – פטור" (מא ע"ב – מב ע"א)
לפי רבי יוסי, מי ששכח שהיום שבת והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מקרבן חטאת, "מפני שהוציאו ברשות" (רש"י: טרוד במצווה וממהר לקיימה). אביי מגביל את הדין למי שעוד לא יצא ידי חובה, והגמרא דנה בשאלה איך יכול להוציא אותו בלי לצאת בו. רב הונא מוסיף שהכלל חל גם כשלבסוף לא עשה מצווה.
גמרא, מא ע"ב – מב ע"א
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי:
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יָצָא בּוֹ, אֲבָל יָצָא בּוֹ — חַיָּיב. הָא מִדְּאַגְבְּהֵיהּ נְפַק בֵּיהּ! אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁהֲפָכוֹ.
רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא הֲפָכוֹ, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּכְלִי. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמָהּ לְקִיחָה! הָנֵי מִילֵּי דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲבָל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן — לָא.
גמרא, מב ע"א: עולת העוף
אָמַר רַב הוּנָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין אֲגַפַּיִים, וּכְסָבוּר חַטַּאת הָעוֹף הִיא וַאֲכָלָהּ — פָּטוּר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה — פָּטוּר? הַיְינוּ הָךְ!
מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר — הַיְינוּ דַּעֲבַד מִצְוָה. אֲבָל הָכָא, דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה וְלָא עֲבַד מִצְוָה — אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
רש"י, ד"ה "שהוציאו ברשות"
שהוציאו ברשות - ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן:
מילים קשות: פָּטוּר = פטור מקרבן חטאת על חילול השבת בשוגג (רש"י); בִּרְשׁוּת = ברשות מצווה, כשהוא עסוק במצווה; מִדְּאַגְבְּהֵיהּ = מכיוון שהרים אותו; נְפַק בֵּיהּ = יצא בו ידי חובה; הֲפָכוֹ = הפך אותו (רש"י: הראש למטה; ויוצאים רק "דרך גדילתן"); בִּכְלִי = בתוך כלי; דֶּרֶךְ כָּבוֹד / דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן = רש"י: בסודר / בקערה; עוֹלַת הָעוֹף = קרבן עוף שכולו לגבוה ואסור באכילה; חַטַּאת הָעוֹף = קרבן עוף שהכהנים אוכלים אותו; הַיְינוּ הָךְ = זה אותו הדבר (מה החידוש?).
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- אביי: הפטור הוא רק כשעוד לא יצא בלולב; אם כבר יצא, אינו טרוד במצווה וחייב.
- הקושיה: ברגע שהגביה את הלולב כבר יצא בו. אביי: כשהפכו (הגביהו הפוך, ובזה אין יוצאים). רבא: כשהוציאו בכלי. וההבחנה של רבא: לקיחה על ידי דבר אחר היא לקיחה רק בדרך כבוד, לא בדרך בזיון.
- רב הונא: הכהן שאכל עולת העוף כי חשב שהיא חטאת העוף – פטור (רש"י: מקרבן מעילה, כי אכילת חטאת היא מצוה). החידוש (רש"י): גם כשבסוף לא עשה מצווה, כי באמת זו עולה ואין באכילתה מצוה, הטעות בדבר מצוה פוטרת.
📜 8. משנה: אשה מקבלת את הלולב, ומחזירים אותו למים (מב ע"א)
המשנה מתירה לאשה לקבל את הלולב בשבת מבנה או מבעלה ולהחזיר אותו למים. הגמרא שואלת מה החידוש, ומסבירה: אשה אינה חייבת בלולב, ולכן היה אפשר לחשוב שבשבת אסור לה לטלטל אותו.
משנה, מב ע"א
מַתְנִי׳ מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיָּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ, וּמַחְזִירָתוֹ לְמַיִם בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת מַחְזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין.
גמרא, מב ע"א
גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאִשָּׁה לָאו בַּת חִיּוּבָא הִיא, אֵימָא לָא תְּקַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן.
רש"י, ד"ה "קא משמע לן"
קא משמע לן - כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל:
מילים קשות: מְקַבֶּלֶת = לוקחת מידו; מַחְזִירָתוֹ לְמַיִם = מחזירה אותו לכלי המים (רש"י: שלא יכמוש); מוֹסִיפִין = מוסיפים מים; מַחְלִיפִין = שופכים ומחליפים את המים; בַּת חִיּוּבָא = חייבת במצווה; טִלְטוּל = הזזה של חפץ בשבת.
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- החידוש: אף שאשה אינה חייבת בלולב, מותר לה לטלטל אותו בשבת. רש"י: כיוון שהוא ראוי לנטילה של אנשים, יש עליו תורת כלי ומותר לכולם בטלטול.
- רבי יהודה: בשבת מחזירים לאותם מים; ביום טוב מוסיפים מים; בחול המועד מחליפים את המים. רש"י: בשבת אין מוסיפים, וכל שכן שאין מחליפים, כי זה טורח לתקן את הלולב.
המקור: סוכה 42a
📜 9. "קטן היודע לנענע חייב בלולב": חינוך הקטן במצוות (מב ע"א – מב ע"ב)
המשנה מחייבת קטן שיודע לנענע בלולב. הברייתא מפרטת סימנים לגיל החינוך בכל מצווה ובכל דין: לכל מצווה הגיל שבו הקטן יודע לעשות אותה. כאן מסתיים פרק שלישי, "לולב הגזול".
משנה, מב ע"א
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב.
ברייתא, מב ע"א
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ — חַיָּיב בְּלוּלָב, לְהִתְעַטֵּף — חַיָּיב בְּצִיצִית, לִשְׁמוֹר תְּפִילִּין — אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִילִּין, יוֹדֵעַ לְדַבֵּר — אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע.
תּוֹרָה מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״. קְרִיאַת שְׁמַע מַאי הִיא? פָּסוּק רִאשׁוֹן.
הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר גּוּפוֹ — אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טְהָרוֹת. לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו — אוֹכְלִין עַל יָדָיו טְהָרוֹת. הַיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר. הַיּוֹדֵעַ לִפְרוֹס כַּפָּיו — חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.
הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט — אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן — מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא: וּבַגָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס — דִּכְתִיב: ״וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב״.
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת צָלִי — שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה. כֵּיצַד? נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר — וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז — וְנוֹטְלוֹ.
הֲדַרַן עֲלָךְ לוּלָב הַגָּזוּל
רש"י, ד"ה "חייב בלולב"
חייב בלולב - לחנכו מדבריהם:
מילים קשות: לְנַעְנֵעַ = להניע את הלולב כמו שצריך; לְהִתְעַטֵּף = להתעטף בטלית; לִשְׁמוֹר תְּפִילִּין = רש"י: שלא ייכנס בהן לבית הכסא; טְהָרוֹת = מאכלים שמקפידים לשמור בטהרה; לִפְרוֹס כַּפָּיו = לברך ברכת כהנים; גָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו = מבוגר משגיח עליו; כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס = משך הזמן של אכילת חצי ככר; מַכְאוֹב = רש"י: מסריח; הֲדַרַן עֲלָךְ = חזרנו אליך (סיום פרק).
🔤 בקצרה (הסבר שלנו, לא נוסח הגמרא):
- רש"י: חיוב הקטן בלולב הוא לחנך אותו, מדבריהם (מדרבנן).
- דוגמאות מן הברייתא: יודע לנענע – חייב בלולב; להתעטף – חייב בציצית; לשמור תפילין – אביו קונה לו תפילין; יודע לדבר – אביו מלמדו תורה וקריאת שמע.
- "תורה" – הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"; "קריאת שמע" – הפסוק הראשון.
- רב הונא: היודע לשחוט – אוכלים משחיטתו, "והוא שגדול עומד על גביו". קטן שיכול לאכול כזית דגן – מרחיקים מצואתו ארבע אמות (רש"י: לעניין קריאת שמע ותפילה); רב חסדא: רק אם יכול לאכול אותו בכדי אכילת פרס; רב חייא: בגדול – בכל מקרה, "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".
💡 הערות למורה
הסדר בדף הוא סדר הגמרא. אפשר ללמד סוגיה אחת בשיעור, ולסיים בשאלה המתאימה במבחן התרגול (השאלות מסודרות לפי הדפים; חלק ב' מוקדש לסוגיה בעיון 6).
במקומות שבהם ההסבר נשען על רש"י או על הרמב"ם, כתבנו זאת. דברים שלא בדקנו מסומנים "לא נבדק".
יחידות נוספות במסכת סוכה באתר: המשנה הראשונה (ב ע"א – ז ע"א), עיון לכיתה י' (ב–ג), לולב הגזול (כט ע"ב – ל ע"א), סוכה כ"ה–כ"ט, סוכה כ"ט–ל"ה וסוכה ל"ו–ל"ט.