המן במדבר: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"

(א) וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין, אֲשֶׁר בֵּין־אֵילִם וּבֵין סִינָי – בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ב) וילינו וַיִּלּוֹנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן – בַּמִּדְבָּר.

(ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־ה׳ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

(ד) וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא.

(ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר־יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב – וִידַעְתֶּם, כִּי ה׳ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ז) וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד ה׳, בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל־ה׳; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלֵינוּ.

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת ה׳ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ ה׳ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו; וְנַחְנוּ מָה, לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־ה׳.

(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל־אַהֲרֹן, אֱמֹר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי ה׳: כִּי שָׁמַע, אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.

(י) וַיְהִי, כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, וַיִּפְנוּ, אֶל־הַמִּדְבָּר; וְהִנֵּה כְּבוֹד ה׳, נִרְאָה בֶּעָנָן.

(יא) וַיְדַבֵּר ה׳, אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יב) שָׁמַעְתִּי, אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם.

(יג) וַיְהִי בָעֶרֶב – וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב, לַמַּחֲנֶה.

(יד) וַתַּעַל, שִׁכְבַת הַטָּל; וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס – דַּק כַּכְּפֹר, עַל־הָאָרֶץ.

(טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא – כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה־הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן ה׳ לָכֶם לְאָכְלָה.

(טז) זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה׳, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם – אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ.

(יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.

(יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר – וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ, לָקָטוּ.

(יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר.

(כ) וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.

(כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס.

(כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה – שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ – שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַה׳, מָחָר: אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר.

(כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ.

(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַה׳: הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.

(כו) שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה־בּוֹ.

(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.

(כח) וַיֹּאמֶר ה׳, אֶל־מֹשֶׁה: עַד־אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי, וְתוֹרֹתָי.

(כט) רְאוּ, כִּי־ה׳ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת – עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ – בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

(ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

(לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל אֶת־שְׁמוֹ, מָן; וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.

(לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ – מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה׳, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם.

(לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳, אֶל־מֹשֶׁה; וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת, לְמִשְׁמָרֶת.

(לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה – עַד־בֹּאָם, אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת: אֶת־הַמָּן, אָכְלוּ – עַד־בֹּאָם, אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.

(לו) וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

📜 כתוב: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא" (שמות טז, ד)

💭 מפרשים: רש"י: הניסיון הוא "אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט". רמב"ן חולק: "וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן"; הניסיון הוא עצם התלות, "כִּי נִסָּיוֹן הוּא לָהֶם שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם מָזוֹן".

📜 כתוב: "וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות טז, ד)

💭 מפרשים: רש"י: "צֹרֶךְ אֲכִילַת יוֹם יִלְקְטוּ בְּיוֹמוֹ וְלֹא הַיּוֹם לְצֹרֶךְ מָחָר". אבן עזרא: טעם הניסיון "שיצטרך אלי בכל יום". ספורנו רואה את הצד השני: התורה ניתנת למי שמתפרנס "שֶׁלֹּא בְּצַעַר".

📜 כתוב: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז)

💭 מפרשים: רש"י: "מָה אֲנַחְנוּ חֲשׁוּבִין": משה ואהרן מסירים מעצמם את החשיבות ומפנים את העם אל ה׳. חז"ל למדו מכאן על ענוותנותו של משה (חולין פט ע"א, סיכום שלנו).