"קום לך בקש את האתנת": שאול פוגש את שמואל

(א) וַיְהִי-אִישׁ מבן (ימין) [מִבִּנְיָמִין], וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן-אֲבִיאֵל בֶּן-צְרוֹר בֶּן-בְּכוֹרַת בֶּן-אֲפִיחַ – בֶּן-אִישׁ יְמִינִי: גִּבּוֹר, חָיִל.

(ב) וְלוֹ-הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם.

(ג) וַתֹּאבַדְנָה, הָאֲתֹנוֹת, לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל-שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח-נָא אִתְּךָ אֶת-אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם לֵךְ, בַּקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנֹת.

(ד) וַיַּעֲבֹר בְּהַר-אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-שָׁלִשָׁה, וְלֹא מָצָאוּ; וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ-שַׁעֲלִים וָאַיִן, וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ.

(ה) הֵמָּה, בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה – פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ.

(ו) וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּה-נָא אִישׁ-אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה, נֵלְכָה שָּׁם – אוּלַי יַגִּיד לָנוּ, אֶת-דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ עָלֶיהָ.

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ – כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: מָה, אִתָּנוּ.

(ח) וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ.

(ט) לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה: כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.

(י) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ, לְכָה נֵלֵכָה; וַיֵּלְכוּ, אֶל-הָעִיר, אֲשֶׁר-שָׁם, אִישׁ הָאֱלֹהִים.

(יד) וַיַּעֲלוּ, הָעִיר; הֵמָּה, בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לַעֲלוֹת הַבָּמָה.

(טו) וַה׳, גָּלָה אֶת-אֹזֶן שְׁמוּאֵל, יוֹם אֶחָד, לִפְנֵי בוֹא-שָׁאוּל לֵאמֹר.

(טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: כִּי רָאִיתִי אֶת-עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי.

(יז) וּשְׁמוּאֵל, רָאָה אֶת-שָׁאוּל; וַה׳ עָנָהוּ – הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי.

(יח) וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת-שְׁמוּאֵל, בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר; וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵי-זֶה בֵּית הָרֹאֶה.

(יט) וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה – עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם; וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ.

(כ) וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ, הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים – אַל-תָּשֶׂם אֶת-לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ; וּלְמִי, כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל – הֲלוֹא לְךָ, וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ.

(כא) וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה.

(כב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-נַעֲרוֹ, וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה; וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים, וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁם אִישׁ.

(כג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, לַטַּבָּח, תְּנָה אֶת-הַמָּנָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ – אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ.

(כד) וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת-הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים-לְפָנֶיךָ אֱכֹל – כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר-לְךָ לֵאמֹר, הָעָם קָרָאתִי; וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם-שְׁמוּאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא.

(כה) וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה, הָעִיר; וַיְדַבֵּר עִם-שָׁאוּל, עַל-הַגָּג.

(כו) וַיַּשְׁכִּמוּ, וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל (הגג) [הַגָּגָה] לֵאמֹר, קוּמָה, וַאֲשַׁלְּחֶךָּ; וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל – הַחוּצָה.

(כז) הֵמָּה, יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל-שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ, וַיַּעֲבֹר; וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם, וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבַר אֱלֹהִים.

📜 כתוב: "הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה" (שמואל א ט, כא)

💭 מפרשים: מצודת דוד מסביר את כוונת שאול: "כאומר אין אני ראוי למלוכה". שאול רואה את עצמו קטן.

📜 כתוב: "כִּי רָאִיתִי אֶת-עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (שמואל א ט, טז)

💭 מפרשים: הפסוק מציג את המלך כתשובה לצעקת העם מפני פלשתים. זה מתאים לבקשה בפרק ח שהמלך "וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ".