חטא העגל: "קום עשה לנו אלהים"

(א) וַיַּרְא הָעָם, כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ.

(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי.

(ג) וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל־הָעָם, אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל־אַהֲרֹן.

(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה׳ מָחָר.

(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

(ז) וַיְדַבֵּר ה׳, אֶל־מֹשֶׁה: לֶךְ־רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ח) סָרוּ מַהֵר, מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ט) וַיֹּאמֶר ה׳, אֶל־מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא.

(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.

(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת־פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.

(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ.

(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם.

(יד) וַיִּנָּחֶם, ה׳, עַל־הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן־הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים.

(טז) וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל־הַלֻּחֹת.

(יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל־מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה.

(יח) וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

(יט) וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.

(כ) וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר־דָּק; וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה.

(כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם, כִּי בְרָע הוּא.

(כג) וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֹא יָדַעְנוּ, מֶה־הָיָה לוֹ.

(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.

(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא: כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.

(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַה׳ אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל־בְּנֵי לֵוִי.

(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה־אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ, עַל־יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ.

(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה׳, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו--וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה.

(ל) וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־ה׳, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.

(לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־ה׳, וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב.

(לב) וְעַתָּה, אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם־אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

(לג) וַיֹּאמֶר ה׳, אֶל־מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.

(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם, אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ--הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם.

(לה) וַיִּגֹּף ה׳, אֶת־הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

📜 כתוב: "קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א)

💭 מפרשים: רש"י: "אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה אִוּוּ לָהֶם": העם ביקש אלוהות של ממש. הרמב"ן חולק: "הָיוּ מְבַקְשִׁין מֹשֶׁה אַחֵר", כלומר העם חיפש מתווך שיוביל אותו, "כִּי יִצְטָרְכוּ לְאִישׁ אֱלֹהִים".

📜 כתוב: "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה׳ מָחָר" (שמות לב, ה)

💭 מפרשים: רש"י: "וְלֹא הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָבֹא מֹשֶׁה קֹדֶם שֶׁיַּעַבְדוּהוּ": לפי הפשט אהרן ניסה להרוויח זמן. לפי המדרש שרש"י מביא, אהרן אמר לעצמו "מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה בִי הַסֵּרָחוֹן וְלֹא בָהֶם".

📜 כתוב: "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת־הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם" (שמות לב, יט)

💭 מפרשים: רש"י (על פי הגמרא, שבת פז): "הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּאן וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּדִים וְאֶתְּנֶנָּה לָהֶם". ספורנו: משה שבר אותן כשראה "שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים בַּקִּלְקוּל שֶׁעָשׂוּ". אבן עזרא: השבירה היא כמו מי ש"קרע שטר התנאים".