רחל ולאה: "הבה לי בנים"

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל־יַעֲקֹב הָבָה־לִּי בָנִים, וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

(ב) וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי־בָטֶן.

(ג) וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל־בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי, מִמֶּנָּה.

(ד) וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב.

(ה) וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.

(ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן־לִי בֵּן; עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן.

(ז) וַתַּהַר עוֹד – וַתֵּלֶד, בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב.

(ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל, נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם־אֲחֹתִי – גַּם־יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי.

(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת־זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה.

(י) וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה – לְיַעֲקֹב בֵּן.

(יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד בָּא גָד; וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ, גָּד.

(יב) וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב.

(יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה – בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ, אָשֵׁר.

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל־לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל־לֵאָה, תְּנִי־נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.

(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת־אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת־דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ.

(טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן־הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא.

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל־לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי.

(יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר.

(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן־שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.

(כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב – הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ, זְבֻלוּן.

(כא) וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ, דִּינָה.

(כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת־רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת־רַחְמָהּ.

(כג) וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת־חֶרְפָּתִי.

(כד) וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה׳ לִי, בֵּן אַחֵר.

(כה) וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת־יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל־לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל־מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

(כו) תְּנָה אֶת־נָשַׁי וְאֶת־יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן – וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת־עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.

(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ.

(כח) וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה.

(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו – אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר־הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי.

(ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר־הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ ה׳ אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם־אָנֹכִי – לְבֵיתִי.

(לא) וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן־לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא־תִתֶּן־לִי מְאוּמָה – אִם־תַּעֲשֶׂה־לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.

(לב) אֶעֱבֹר בְּכָל־צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל־שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל־שֶׂה־חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי.

(לג) וְעָנְתָה־בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי־תָבוֹא עַל־שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים – גָּנוּב הוּא, אִתִּי.

(לד) וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן: לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ.

(לה) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל־הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר־לָבָן בּוֹ, וְכָל־חוּם בַּכְּשָׂבִים; וַיִּתֵּן, בְּיַד־בָּנָיו.

(לו) וַיָּשֶׂם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בֵּינוֹ, וּבֵין יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב, רֹעֶה אֶת־צֹאן לָבָן – הַנּוֹתָרֹת.

(לז) וַיִּקַּח־לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח – וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת – מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל־הַמַּקְלוֹת.

(לח) וַיַּצֵּג, אֶת־הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם – אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.

(לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל־הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

(מ) וְהַכְּשָׂבִים, הִפְרִיד יַעֲקֹב, וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל־עָקֹד וְכָל־חוּם, בְּצֹאן לָבָן; וַיָּשֶׁת־לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וְלֹא שָׁתָם עַל־צֹאן לָבָן.

(מא) וְהָיָה, בְּכָל־יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת־הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִים – לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת.

(מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, לֹא יָשִׂים; וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב.

(מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי־לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

📜 כתוב: "וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ" (בראשית ל, א)

💭 מפרשים: רש"י: "קִנְּאָה בְמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים": רחל חשבה שלאה זכתה לבנים בזכות צדקתה. הקנאה מתפרשת כקנאה בטוב, לא כשנאה.

📜 כתוב: "וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי" (בראשית ל, ב)

💭 מפרשים: רמב"ן תמה על יעקב: "וְכִי הַצַּדִּיקִים אֵינָן מִתְפַּלְּלִים בְּעַד אֲחֵרִים", ומביא את המדרש: "כָּךְ עוֹנִין אֶת הַמְּעִיקוֹת". לדעתו רחל "דִּבְּרָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן בְּקִנְאָתָהּ", אבל גם יעקב נתבע על תשובתו.

📜 כתוב: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת־רָחֵל" (בראשית ל, כב)

💭 מפרשים: רש"י: "זָכַר לָהּ שֶׁמָּסְרָה סִימָנֶיהָ לַאֲחוֹתָהּ": לפי המדרש, ה׳ זכר לרחל את הוויתור שלה בליל החתונה, כדי שלאה לא תתבייש.