"אנכי סבתי בכל נפש בית אביך": דוד בנוב, בגת ובמערת עדולם

(א) וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ; וִיהוֹנָתָן, בָּא הָעִיר.

(ב) וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן; וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ, וְאִישׁ, אֵין אִתָּךְ.

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן, הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל-יֵדַע מְאוּמָה אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ, וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ; וְאֶת-הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי, אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי.

(ד) וְעַתָּה, מַה-יֵּשׁ תַּחַת-יָדְךָ חֲמִשָּׁה-לֶחֶם – תְּנָה בְיָדִי; אוֹ, הַנִּמְצָא.

(ה) וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת-דָּוִד וַיֹּאמֶר, אֵין-לֶחֶם חֹל אֶל-תַּחַת יָדִי: כִּי-אִם-לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ, אִם-נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה.

(ו) וַיַּעַן דָּוִד אֶת-הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ, כִּי אִם-אִשָּׁה עֲצֻרָה-לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, בְּצֵאתִי, וַיִּהְיוּ כְלֵי-הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ: וְהוּא, דֶּרֶךְ חֹל – וְאַף, כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי.

(ז) וַיִּתֶּן-לוֹ הַכֹּהֵן, קֹדֶשׁ: כִּי לֹא-הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי-אִם-לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה׳, לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ.

(ח) וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳, וּשְׁמוֹ, דֹּאֵג הָאֲדֹמִי – אַבִּיר הָרֹעִים, אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.

(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ, וְאִין יֶשׁ-פֹּה תַחַת-יָדְךָ חֲנִית אוֹ-חָרֶב: כִּי גַם-חַרְבִּי וְגַם-כֵּלַי לֹא-לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי-הָיָה דְבַר-הַמֶּלֶךְ נָחוּץ.

(י) וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר-הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה-הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד – אִם-אֹתָהּ תִּקַּח-לְךָ קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ, תְּנֶנָּה לִּי.

(יא) וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם-הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל; וַיָּבֹא, אֶל-אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.

(יב) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ, אֵלָיו, הֲלוֹא-זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ; הֲלוֹא לָזֶה, יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו.

(יג) וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּלְבָבוֹ; וַיִּרָא מְאֹד, מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ-גַּת.

(יד) וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל-זְקָנוֹ.

(טו) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי.

(טז) חֲסַר מְשֻׁגָּעִים, אָנִי, כִּי-הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה, לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי; הֲזֶה, יָבוֹא אֶל-בֵּיתִי.

(א) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, וַיִּמָּלֵט אֶל-מְעָרַת עֲדֻלָּם; וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל-בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה.

(ב) וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר; וַיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.

(ג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, מִצְפֵּה מוֹאָב; וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב, יֵצֵא-נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם, עַד אֲשֶׁר אֵדַע, מַה-יַּעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים.

(ד) וַיַּנְחֵם, אֶת-פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב; וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ, כָּל-יְמֵי הֱיוֹת-דָּוִד בַּמְּצוּדָה.

(ה) וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל-דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה – לֵךְ וּבָאתָ-לְּךָ, אֶרֶץ יְהוּדָה; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.

(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל – כִּי נוֹדַע דָּוִד, וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ; וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת-הָאֶשֶׁל בָּרָמָה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל-עֲבָדָיו, נִצָּבִים עָלָיו.

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו, שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי יְמִינִי: גַּם-לְכֻלְּכֶם, יִתֵּן בֶּן-יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים – לְכֻלְּכֶם יָשִׂים, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת.

(ח) כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין-גֹּלֶה אֶת-אָזְנִי בִּכְרָת-בְּנִי עִם-בֶּן-יִשַׁי, וְאֵין-חֹלֶה מִכֶּם עָלַי, וְגֹלֶה אֶת-אָזְנִי: כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת-עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה.

(ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב עַל-עַבְדֵי-שָׁאוּל – וַיֹּאמַר: רָאִיתִי, אֶת-בֶּן-יִשַׁי, בָּא נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב.

(י) וַיִּשְׁאַל-לוֹ, בַּה׳, וְצֵידָה, נָתַן לוֹ; וְאֵת, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי – נָתַן לוֹ.

(יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים – אֲשֶׁר בְּנֹב; וַיָּבֹאוּ כֻלָּם, אֶל-הַמֶּלֶךְ.

(יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, שְׁמַע-נָא בֶּן-אֲחִיטוּב; וַיֹּאמֶר, הִנְנִי אֲדֹנִי.

(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָו, שָׁאוּל, לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי, אַתָּה וּבֶן-יִשָׁי – בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב, וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים, לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב, כַּיּוֹם הַזֶּה.

(יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמַר: וּמִי בְכָל-עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן, וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל-מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ.

(טו) הַיּוֹם הַחִלֹּתִי (לשאול-) [לִשְׁאָל-] לוֹ בֵאלֹהִים, חָלִילָה לִּי: אַל-יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר, בְּכָל-בֵּית אָבִי – כִּי לֹא-יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל-זֹאת, דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל.

(טז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ: אַתָּה, וְכָל-בֵּית אָבִיךָ.

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה׳, כִּי גַם-יָדָם עִם-דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי-בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת־[אָזְנִי] (אזנו); וְלֹא-אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת-יָדָם, לִפְגֹעַ, בְּכֹהֲנֵי ה׳.

(יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, (לדויג) [לְדוֹאֵג], סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים; וַיִּסֹּב (דויג) [דּוֹאֵג] הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע-הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד.

(יט) וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב.

(כ) וַיִּמָּלֵט בֵּן-אֶחָד, לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב, וּשְׁמוֹ, אֶבְיָתָר; וַיִּבְרַח, אַחֲרֵי דָוִד.

(כא) וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר, לְדָוִד: כִּי הָרַג שָׁאוּל, אֵת כֹּהֲנֵי ה׳.

(כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר, יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי-שָׁם (דויג) [דּוֹאֵג] הָאֲדֹמִי, כִּי-הַגֵּד יַגִּיד, לְשָׁאוּל: אָנֹכִי סַבֹּתִי, בְּכָל-נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ.

(כג) שְׁבָה אִתִּי אַל-תִּירָא, כִּי אֲשֶׁר-יְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ: כִּי-מִשְׁמֶרֶת אַתָּה, עִמָּדִי.

📜 כתוב: "וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם" (שמואל א כא, יד)

💭 מפרשים: רד"ק: "שינה את דברו ודעתו בעיניהם כדי שיתנכר להם", כדי שלא יחשבו שזה דוד, ויגרשו אותו. כלומר, ה"שיגעון" היה תרגיל מחושב, לא שיגעון אמיתי.

📜 כתוב: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק" (שמואל א כב, ב)

💭 מפרשים: מצודת דוד: "ולא היה יכול לשבת בארצו ובמקומו". אנשי דוד הם אנשים שנדחקו לשוליים, ודוד הופך אותם לקבוצה ולצבא.

📜 כתוב: "אָנֹכִי סַבֹּתִי, בְּכָל-נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" (שמואל א כב, כב)

💭 מפרשים: מצודת דוד: דוד "היה מתאונן ואומר, אני סבבתי המיתה לכולם, ועל ידי באה התקלה". רש"י: "סִבַּבְתִּי הַדָּבָר עַד שֶׁבָּא לִידֵי כָּךְ".