"ואלה המשפטים": עבד עברי, נזקי גוף ו"עין תחת עין"

(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם.

(ג) אִם־בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם־בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

(ד) אִם־אֲדֹנָיו יִתֶּן־לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה־לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.

(ה) וְאִם־אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי, אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.

(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל־הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל־הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל־הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

(ז) וְכִי־יִמְכֹּר אִישׁ אֶת־בִּתּוֹ, לְאָמָה--לֹא תֵצֵא, כְּצֵאת הָעֲבָדִים.

(ח) אִם־רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, אֲשֶׁר־לוֹ יְעָדָהּ--וְהֶפְדָּהּ: לְעַם נָכְרִי לֹא־יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, בְּבִגְדוֹ־בָהּ.

(ט) וְאִם־לִבְנוֹ, יִיעָדֶנָּה--כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת, יַעֲשֶׂה־לָּהּ.

(י) אִם־אַחֶרֶת, יִקַּח־לוֹ--שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ, לֹא יִגְרָע.

(יא) וְאִם־שְׁלָשׁ־אֵלֶּה--לֹא יַעֲשֶׂה, לָהּ: וְיָצְאָה חִנָּם, אֵין כָּסֶף.

(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת.

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ--וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.

(יד) וְכִי־יָזִד אִישׁ עַל־רֵעֵהוּ, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה--מֵעִם מִזְבְּחִי, תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.

(טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.

(טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת.

(יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.

(יח) וְכִי־יְרִיבֻן אֲנָשִׁים--וְהִכָּה־אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ, בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף; וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.

(יט) אִם־יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל־מִשְׁעַנְתּוֹ--וְנִקָּה הַמַּכֶּה: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא.

(כ) וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עַבְדּוֹ אוֹ אֶת־אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם.

(כא) אַךְ אִם־יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, יַעֲמֹד--לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא.

(כב) וְכִי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, וְלֹא יִהְיֶה, אָסוֹן--עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן, בִּפְלִלִים.

(כג) וְאִם־אָסוֹן, יִהְיֶה--וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.

(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.

(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה.

(כו) וְכִי־יַכֶּה אִישׁ אֶת־עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ־אֶת־עֵין אֲמָתוֹ--וְשִׁחֲתָהּ: לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת עֵינוֹ.

(כז) וְאִם־שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ־שֵׁן אֲמָתוֹ, יַפִּיל--לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת שִׁנּוֹ.

(כח) וְכִי־יִגַּח שׁוֹר אֶת־אִישׁ אוֹ אֶת־אִשָּׁה, וָמֵת--סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ, וּבַעַל הַשּׁוֹר, נָקִי.

(כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ, אוֹ אִשָּׁה--הַשּׁוֹר, יִסָּקֵל, וְגַם־בְּעָלָיו, יוּמָת.

(ל) אִם־כֹּפֶר, יוּשַׁת עָלָיו--וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר־יוּשַׁת עָלָיו.

(לא) אוֹ־בֵן יִגָּח, אוֹ־בַת יִגָּח--כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, יֵעָשֶׂה לּוֹ.

(לב) אִם־עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה--כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים, יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר, יִסָּקֵל.

(לג) וְכִי־יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי־יִכְרֶה אִישׁ בֹּר--וְלֹא יְכַסֶּנּוּ; וְנָפַל־שָׁמָּה שּׁוֹר, אוֹ חֲמוֹר.

(לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו; וְהַמֵּת, יִהְיֶה־לּוֹ.

(לה) וְכִי־יִגֹּף שׁוֹר־אִישׁ אֶת־שׁוֹר רֵעֵהוּ, וָמֵת--וּמָכְרוּ אֶת־הַשּׁוֹר הַחַי, וְחָצוּ אֶת־כַּסְפּוֹ, וְגַם אֶת־הַמֵּת, יֶחֱצוּן.

(לו) אוֹ נוֹדַע, כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, בְּעָלָיו--שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה־לּוֹ.

(לז) כִּי יִגְנֹב־אִישׁ שׁוֹר אוֹ־שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע־צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה.

📜 כתוב: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א)

💭 מפרשים: רש"י: על המורה להסביר את החוק עד הסוף ולא להסתפק בשינון: "כְּשֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ וּמוּכָן לֶאֱכֹל לִפְנֵי הָאָדָם" (רש"י כא, א).

📜 כתוב: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כא, ב)

💭 מפרשים: הרמב"ן מסביר למה החוק הראשון הוא דווקא דין העבד: בשחרורו בשנה השביעית יש "זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם הַנִּזְכָּר בַּדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן" (רמב"ן כא, ב), וגם זכר לשבת, כי השנה השביעית היא "שבת" לעבד.

📜 כתוב: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ" (שמות כא, ו)

💭 מפרשים: רש"י מביא את רבן יוחנן בן זכאי: מי שמכר את עצמו, "אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" והלך וקנה אדון לעצמו, היא שנרצעת. הרציעה היא סימן של בושה: החירות היא ערך, והוויתור עליה אינו מובן מאליו.

📜 כתוב: "עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמות כא, כד)

💭 מפרשים: "סִמֵּא עֵין חֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ" (רש"י כא, כד), "וְלֹא נְטִילַת אֵבֶר מַמָּשׁ". אבן עזרא מביא את רב סעדיה גאון: "לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו", כי אי אפשר לפגוע בדיוק באותה מידה בלי להוסיף או לגרוע.