קריעת ים סוף: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

(א) וַיְדַבֵּר ה׳, אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ב) דַּבֵּר, אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם.

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר.

(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת־לֵב־פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי ה׳; וַיַּעֲשׂוּ־כֵן.

(ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל־הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ.

(ו) וַיֶּאְסֹר, אֶת־רִכְבּוֹ; וְאֶת־עַמּוֹ, לָקַח עִמּוֹ.

(ז) וַיִּקַּח, שֵׁשׁ־מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל, רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם, עַל־כֻּלּוֹ.

(ח) וַיְחַזֵּק ה׳, אֶת־לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.

(ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם, כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ – עַל־פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן.

(י) וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, אֶל־ה׳.

(יא) וַיֹּאמְרוּ, אֶל־מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.

(יב) הֲלֹא־זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת־מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת־מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם, אַל־תִּירָאוּ – הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה׳, אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת־מִצְרַיִם הַיּוֹם – לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד־עוֹלָם.

(יד) ה׳, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

(טו) וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה, מַה־תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.

(טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת־מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם – וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה.

(יז) וַאֲנִי, הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת־לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ, אַחֲרֵיהֶם; וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל־חֵילוֹ, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.

(יח) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם, כִּי־אֲנִי ה׳, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.

(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם.

(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה; וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה, כָּל־הַלָּיְלָה.

(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ, עַל־הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ ה׳ אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל־הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.

(כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

(כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם – כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו: אֶל־תּוֹךְ, הַיָּם.

(כד) וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף ה׳ אֶל־מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם.

(כה) וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל – כִּי ה׳, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.

(כו) וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת־יָדְךָ עַל־הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל־מִצְרַיִם, עַל־רִכְבּוֹ וְעַל־פָּרָשָׁיו.

(כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר ה׳ אֶת־מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם.

(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת־הָרֶכֶב וְאֶת־הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא־נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד־אֶחָד.

(כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

(ל) וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת־יִשְׂרָאֵל – מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־מִצְרַיִם, מֵת עַל־שְׂפַת הַיָּם.

(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת־ה׳; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה׳, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

📜 כתוב: "מַה־תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו)

💭 מפרשים: רש"י (על פי המכילתא): משה עמד והתפלל, וה׳ אמר לו "לֹא עֵת עַתָּה לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה". הים אינו עומד בפניהם, ויש רק "אֵין לָהֶם אֶלָּא לִסַּע".

📜 כתוב: "הֲמִבְּלִי אֵין־קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, יא)

💭 מפרשים: אבן עזרא (על יד, יג) שואל איך פחד מחנה של שש מאות אלף איש, ועונה: הדור הזה "למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה", ולכן לא יכול היה להילחם באדוניו.

📜 כתוב: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, אֶל־ה" (שמות יד, י)

💭 מפרשים: רמב"ן: לא ייתכן שאותם אנשים צעקו לה׳ וגם התלוננו, "אֲבָל הַנָּכוֹן שֶׁנְּפָרֵשׁ כִּי הָיוּ כִּתּוֹת": קבוצה אחת התפללה, וקבוצה אחרת הטיחה דברים במשה.