מחוון למורה

מחוון: "המלבין פני חבירו ברבים": הלבנת פנים ושערי דמעה

1. הלבנת פנים דומה לשפיכות דמים: רב נחמן רואה "דאזיל סומקא ואתי חוורא" – האדום יוצא מן הפנים ובא הלבן, כמו דם שנשפך.
2. שלב 1 – קושיה: וכי כולם יורדים לגיהנם? שלב 2 – תיקון: "כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה". שלב 3 – קושיה: מכנה שם רע הוא כבר מלבין, למה למנות בנפרד? שלב 4 – תירוץ: מדובר כשהוא כבר רגיל בכינוי ופניו לא מלבינות (רש"י), ובכל זאת המכנה רוצה לבייש.
3. הבא על אשת איש, המלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.
4. תמר, בדרך לשריפה, לא חשפה את יהודה ושלחה לו רמז. מכאן: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". תוספות: "מוצת" מלשון הצתה – כבר הייתה קרובה לאש, ובכל זאת רמזה בלבד.
5. רב חסדא: "הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך". רבי אלעזר: על כל העבירות נפרעים על ידי שליח, ועל אונאה הקב"ה בעצמו ("ובידו אנך").
6. שאלה בסגנון בגרות:
   א. רב נחמן: "דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא" – רואים שהאדום עוזב את הפנים ובא הלבן, כמו דם שיוצא מן הגוף (4 נק'). תוספות: בתחילה הפנים מאדימות "לפי שהדמים מתאספין לברוח" (3 נק').
   ב. הקושיה: "הכל" יורדים לגיהנם? לא ייתכן (3 נק'). התיקון: "כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה" (2 נק'). הקושיה השנייה: מכנה שם רע הוא כבר מלבין, למה למנות אותו בנפרד? (2 נק') התירוץ: אף על פי שהוא רגיל בכינוי ("דש ביה"); לפי רש"י פניו כבר לא מלבינות, ובכל זאת המכנה "להכלימו מתכוין" (3 נק').
   ג. תמר הוצאה לשריפה ולא אמרה שיהודה האב; "היא שלחה אל חמיה" – רמז בלבד, ולפי רש"י "אם יודה הוא מעצמו יודה" (4 נק'). תוספות: "מוצת" בלי א', מלשון הצתה – היא כבר הייתה קרובה לאש, ושלחה רק ברמז; ואם יהודה לא היה מודה, לא הייתה מפרסמת אותו (4 נק').

בבא מציעא, אונאת דברים · כיתות י"א-י"ב · הכנה לבגרות · עבודה מקורית לתרגול